56

ט וס השבת - מציאות אחת

לכאורה, יש לשאול: אמנם, אותו חלק של היום, שבו "גויים הקיפו את ארץ ישראל" לא נקבע כ"ום השביעי", כיון שבאותן שעות לא חלה מצות השביתה (אשר דוקא באמצעותה נוצרת המציאות של "שביעי", כדלעיל) - אך כיון שכל רגע של השבת הוא ענין בפני עצמו, כדלעיל בסעיף ד', מדוע תתבטל מציאותה של השבת גם בחלק של היום שבו הגויים לא הקיפו את ארץ ישראל?

עלאחת "כמה"וכמה במקרה שהגויים הגיעו זמן רב לאחר כניסת השבת, שאז כבר נוצרה בפועל המציאות של השבת, ברגעים הקודמים - מדוע תתבטל אז מציאותה של השבת על ידי החלק של היום שבו "גויים הקיפו... ", ובו אינה חלה מצות השביתה - גם לגבי השעות אשר לאחר שהגויים הלכו?

ההסבר לכך הוא: יום השבת, "היום השביעי", הוא ענין אחד שאינו נחלק לחלקים. ולכן, אם יש רגע אחד במשך היממה שב אעה קיימת מציאותה של השבת, היא איננה ה"יום השביעי" ברגע זה, אף כאשר רגע זה הוא באמצע היום, הרי גם שאר שעות היום אינן יכולות להיקבע כיום השביעי, כי יום השבת הוא ענין אחד, ללא חלוקה. לפיכך, כאשר "גויים הקיפו את ארץ ישראל", אף שהגיעו באמצע השבת, מתבטלת

למפרע' המציאות של היום השביעי - גם של השעות הקודמות.

במילים אחרות: יום השבת הוא זכר למעשה בראשית, כיון ש"וינח ביום השביעי", צריכה להיות גם עתה מציאות של היום השביעי, כאותו יום השביעי.

ומובן, שאין בכך סתירה לאמור לעיל בסעיף ד', שכל רגע של השבת הוא ענין בפני עצמו - כי כאשר כבר קיימת מציאותה של השבת, אז חלה קדושת השבת על כל הלכותיה בכל רגע בנפרד (ולפיכך קטן שהביא ב' שערות בשבת חייב בכל דיני השבת מדאורייתא, כי דיני השבת חלים בכל רגע ורגע בפני עצמו). אך כאשר מדובר ביצירת וקביעת המציאות של השבת, לא ייתכן לומר, שחלק אחד של היום הוא מציאות של שבת, ואילו חלק אחר אינו שבת, כי המציאות של היום - קביעתו של היום כ"יום אחד, שני... יום השביעי" - הוא ענין אחד שאינו נחלק לחלקים.

כלומר: = יממה אינה רק עשרים וארבע שעות, כמות גדולה יותר, אלא זוהי מציאות חדשה, איכות שונה. ובלשון הכתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר - (נוצרת מציאות חדשה) - יום אחד". בכך מובן גם הדין ש"יומי מיפסקי מהדדי":* (=הימים נחלקים זה מזה). בדומה לכך שעשרה יהודים ביחד