54

אחד, הוא איננו יכול לספור בברכה בימים הבאים*,

שהרי. כיון שלגבי ספירת העומר נאמר "תמימות. תהיינה"5, חייבת הספירה של כל יום לכלול גם את הימים הקודמים ("היום שני ימים לעומר" - הכוונה היא שיום זה כולל בתוכו שני ימים של ספירת העומר,

וכדומה), וכאשר חסר יום מסויים בספירה, הרי כל הימים הבאים* אינם "תמימות",

כך גם עבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, ייתכן שלא יוכל לספור בברכה גם לאחר שחרורו" - אף אם התחיל לספור לפני השחרור - כיון שבספירות הקודמות הוא לא היה מצווה בכך, הרי לא היתה לספירתו מציאות וקיום.

שאלה זו קיימת גם לגבי קטן שהגיע לגיל מצוות באמצע ימי הספירה, שייתכן לומר, שאין הוא יכול לספור בברכה גם לאחר שהגדיל". אמנם, גם בהיותו קטן חלה עליו מצות ספירת העומר מדרבנן, אך אין לומר שהמצוה מדרבנן גרמה לכך שספירתו הקודמת

נשא ג

תהיה מציאות גם מדאורייתא (מצד "מצות" אחשב""), = כי האיסורים והחיובים שמדרבנן חלים, לפי כמה דעות*, רק על האדם, ולא על הדבר, ולכן אין לומר שעל ידי מציאות הספירה שחייבו חכמים את האדם (כלומר, את האב", שיחנך את בנו לספירת העומר), תקבל הספירה חשיבות = ומציאות, = לגבי ענינים דאורייתא.

שאלה זו חשובה גם לזמן הזה, למרות שמצות ספירת העומר קיימת עתה גם אצל הגדולים רק מדרבנן, כי במצוות דרבנן עצמן יש הבדל בין "חד דרבנן" לבין "תרי דרבנן".

ח. מנין היום השביעי - התבטל

מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת, כפי שהתבאר לעיל בהרחבה - שהמציאות של המנין קיימת דוקא מפני שהמנין קשור לדיני השבת: אילו לא היתה מצות השבת, לא היתה כלל קיימת המציאות של היום "השביעי".

ולכן, כאשר "גויים הקיפו את ארץ ישראל", שאז המנין של ה"ום