שדמ דין ההולך במדבר בשבת

שדמ דין ההולך במדבר בשבת

ובו

ב' סעיפים

א ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה

ז' ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי בקידוש והבדלה לזכרון בעלמא שיהא לו

שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח תורת שבת ממנו ¹⁸⁹⁹ . אבל מותר לילך בו אפילו כמה פרסאות

כדי למהר לצאת מן המדבר ¹⁹⁰⁰ .

ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות

שום מלאכה גמורה אפילו בששת ימי החול שלו, עד שיכלה מה שיש לו, מפני שכל יום ספק

שבת הוא ¹⁹⁰¹ . ודברים האסורים בשבת מדברי סופרים,

מותר לעשותם בכל ימי החול שלו, מפני שכל ספק דברי סופרים להקל ¹⁹⁰² . אבל בז' שלו, כיון שחל עליו שבת מדברי

סופרים, אסור בכל שבות, כמו יום טוב שני שהוא גם כן ספק ואסור בכל שבות מטעם זה ¹⁹⁰³ .

ולאחר שיכלה כל מה שיש לו, מותר לו

לעשות מלאכה ¹⁹⁰⁴ אצל בני השיירא להשתכר ¹⁹⁰⁵ כדי פרנסתו בכל יום ויום, אפילו בשביעי

שלו, מפני פיקוח נפש ¹⁹⁰⁶ . ולא יעשה אלא כדי פרנסה מצומצמת ¹⁹⁰⁷ , שיוכל לחיות בה אותו היום בלבד, אבל

לא מיום לחבירו, אפילו מששי לשביעי שלו, כי שמא הוא עושה משבת לחול, ואין בזה צורך

לפיקוח נפש, שהרי יוכל לעשות גם למחר בחול ¹⁹⁰⁸ . ואם יש לו לחם לאכול, אינו רשאי לבשל

לו, מפני שאין בזה פיקוח נפש ¹⁹⁰⁹ :

ב היה יודע מנין יום שיצא בו, כגון שיודע

שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו, אבל אינו יודע באיזה יום מימי השבת יצא,

מותר לו לעשות מלאכה כל כמה שירצה ביום שמיני ליציאתו, שביום כזה לא יצא מביתו ¹⁹¹⁰ , כי בודאי לא יצא בשבת. וכן ביום

ט"ו. וכמו כן ביום כ"ב, וכן לעולם ¹⁹¹¹ :

[1899] רב

הונא סט, ב (היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים (מיום

ששם אל לבו שכחתו), ומשמר יום אחד (השביעי, רש"י) ... וההוא

יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא (לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר

ימים ולא תשתכח שבת ממנו, רש"י)) . טור ושו"ע ס"א (ההולך במדבר

ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי

בקידוש והבדלה). לבוש ס"א (דהיינו שעושה קידוש והבדלה לזכרון בעלמא, שיהא לו

שם חלוק ביום אחד משאר הימים בקידוש והבדלה, לומר שהוא שבת, כדי שלא ישתכח ממנו

שבת).

[1900] תוס'

שם ד"ה עושה, בתירוץ הב' (אבל להלך יכול כל מה שירצה ... דאי לאו הכי לא יגיע

לעולם ליישוב ... אפילו ביום שמשמר הולך כמו שרוצה). רא"ש פ"ז סי' א,

בתירוץ הב' (והולך נמי בכל יום ... גם באותו היום הוא מהלך, כדי למהר לצאת מן המדבר).

רמב"ן שם ד"ה במאי (אבל מותר לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש,

לפי שתחומין מדבריהם, ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו. ואפילו למאן דאמר תחומין

דאורייתא, כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה, לא החמירו). ר"ן שם לא, א (דאפילו

בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן). מ"מ פ"ב הכ"ב

(ובחדושי הרמב"ן ז"ל פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל שמותר לו לילך חוץ

לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש, לפי שתחומין מדבריהם. ואפילו למאן דאמר תחומין

דאורייתא, כיון שאינו איסור סקילה לא החמירו). טור ושו"ע שם (ומותר לילך בו

בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו). מ"א סק"ג (לפי שתחומין מדבריהם. ואפילו

למאן דאמר תחומין דאורייתא, כיון דלית ביה איסור סקילה לא החמירו בו (מ"מ

ור"ן)).

[1901] כל

בו סי' לא לג, ג (ואם איש עני הוא שאין לו במה יתפרנס אם לא ישתכר עם בני השיירא,

עושה מלאכה אצלם בכל יום כדי פרנסתו כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו,

שבכל יום ספק שבת הוא). ב"י (ומשמע דלא שרינן ליה לעשות מלאכה אלא אם כן הוא

עני, שאין לו ממה להתפרנס אלא ממה שמשתכר עם בני השיירא, אבל אם יש לו ממה להתפרנס,

אסור לו לעשות מלאכה כלל, עד שיכלה מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום כדי חייו.

וכן כתב הכל בו בהדיא). שו"ע שם (ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה

כלל עד שיכלה מה שיש לו).

[1902] ט"ז

ס"ק א (והא דמותר לילך, משום דתחומין דרבנן, ואין כאן אלא ספק בכל יום).

[1903] מ"א ס"ק ג (משמע

דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות. ואף על גב דקי"ל ספקא דרבנן לקולא. דכיון

דחל עליו שבת, אסור בכל, כמו ביום טוב שני, דהוי נמי ספיקא ואיסור שבות). והיינו

שמחמת הספק נקבע יום טוב שני מדברי סופרים, וכדלקמן סי' תקטו ס"ד (כיון שכבר

הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה).

וראה לקוטי שיחות ח"ח ע' 54

הערה 30.

[1904] ב"י

(עד שיכלה מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום כדי חייו). שו"ע שם (עד שיכלה

מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו).

[1905] ב"י

(שאין לו ממה להתפרנס אלא ממה שמשתכר עם בני השיירא).

[1906]

גמרא שם (כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא). טור ושו"ע שם (יעשה

מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו). לבוש שם (גם בו ביום יכול לעשות

מלאכתו כדי פרנסתו, לפיקוח נפשו). ט"ז ס"ק א (הטעם מפני פקוח נפש, שאם

לא יעשה מלאכה ימות).

[1907] ר"ן

שם (ולאו פרנסה מרווחת, אלא מצומצמת, כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום, שלא

הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד). שו"ע שם (מצומצת).

[1908]

גמרא שם (דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודילמא מאתמול שבת הואי), ופרש"י (ונמצא

מחלל שבת שלא לפקוח נפש). ט"ז (ועל כן אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו).

[1909] ט"ז

שם (ועל כן נראה שאם יש לו מה לאכול, כגון לחם, אסור לבשל לו תבשיל, דאין כאן פקוח

נפש).

[1910] כנראה צ"ל: שביום

כזה יצא מביתו.

[1911] רבא

שם (אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו, עושה מלאכה כל היום כולו), ופרש"י (לא

שזכר איזה יום בשבת היה, אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו, או רביעי ליציאתו,

ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו, עושה מלאכה כל יום ח', וכן לעולם, ודאי זהו יום שיצא

בו, וקים ליה דבשבת לא יצא, שהרי בישוב לא שכח את השבת). טור ושו"ע ס"ב

(היה יודע מנין יום שיצא בו, כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו,

אבל אינו יודע באיזה יום יצא, מותר לעשות מלאכה כל מה שירצה ביום שמיני ליציאתו,

שביום כזה יצא מביתו, דבודאי לא יצא בשבת. וכן ביום ט"ו, וביום כ"ב, וכן

לעולם).