87

לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" נובע מגורם צדדי שאינו מאפשר את היטהרותה למעשה, כך שתוכל לנגוע בקודש ולבוא אל המקדש.

לפיכך מסיים רש"י את דבריו ב"דיבור המתחיל" "בכל קדש" בדבריו "לפי שזו טבולת יום ארוך... שלמחר תביא כפרת טהרתה": כשם שטומאתה לגבי אכילת קדשים לאחר מלאת ימי טהרה - לפני שהיא מביאה את הקרבן, נובעת מכך שחובתה בקרבן מונעת את היטהרותה לאכילת קדשים, על-אף שמצד עצמה אין היא טמאה*, כך גם

טומאתה לאכילת תרומה בשלושים ושלושת הימים אינה מפני שהיא טמאה מצד עצמה, אלא מפני שחובתה להביא כפרת טהרתה אינה מאפשרת ש"הערב שמש" שלפני יום הארבעים יטהר אותה לאכילת תרומהלי.

יא "לא תגע - אזהרה לאוכליי

לפי זה יובן מדוע צריך רש"י לבאר ש"לא תגע" היא "אזהרה לאוכל", ומדוע הוא מביא פירוש זה לאחר פירושו "ימי טהרה - ימי טוהר שלה":

אילו היה מבאר, שלגבי קודש ומקדש היא טמאה ארבעים יום, אפשר היה להבין את האיסור "לא תגע" כפשוטו, שאסור לה לנגוע בקודש. כי על-אף שאיננו מוצאים שהטמא אסור

נעתק במפענח צפונות ע' קצו) שענין הטומאה במחוסר כפרה הוא [לא "משום שיש עליו שם איסור לכך מביא קרבן להכשירו", אלא אדרבה] "לכך. יש עליו שם איסור משום דצריך להביא קרבן".

וי"ל, שלכן מדייק רש"י (יב, ז) "מכלל שעד כאן קרו" טמאה" - ולא "טמאה" כלשון הש"ס (יבמות עד, ב. וש"נ). - וראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 82 ואילך.

9 ולפי פרש"י זה נמצא, שהערב שמש דיולדת אינו כהערב שמש של כל טבול יום (גם של מחוסר כפרה): טהרת כל טבול יום, תלוי' בהערב שמש מצ"ע, אבל כאן - בהערב שמש של יום הארבעים בא הזמן שיכולה להביא כפרתה (ואף שאינה יכולה להקריב עד למחר, הרי עיכוב זה מה שאינה יכולה להקריב בלילה הוא ענין צדדי - אריא הוא דרביע עלה). וראה צל"ח ריש מסי ברכות (ד"ה כדתניא ובא השמש).