391

והשאלה בזה היא -- בהרחב הביאור קצת -- דהרי פלוגתא היא בר"ה (יז, א) אם ורב חסד הוא כובש עון או נושא עון. והחילוק מבואר ע"פ מרו"ל (פסיקתא דר'כ פסקא וא"ו. פסיקתא רבתי ויל"ש פנחס במקומו ועייג"כ ערוך מע' כבש ג) עה"פ כבשים בני שנה ב"ש אומרים כבשים שהן כובשים עונותיהם כו" ובה'א כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסים עוונותיהם כמד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וא*כ מוכרח דמאמר רבא בר"ה שם דעון עצמו אינו נמחק הוא אליבא דמ"ד כובש, אבל למ"ד נושא נמחק לגמרי. וכמוש"כ כ"ז ברד'ה תקעו עת"ר. ועפכ"ז אינו מובן: א) למ"ד נושא -- במה תחולק מדת ורב חסד ממדת ואמת. ב) איך יתאים מש"כ בד"ה כל המרחם למש"כ בד"ה תקעו הנ"ל, וגם למש"כ בלקו"ת ד"ה מי א"ל כמוך דיש פלוגתא כובש או נושא ושניהם אמת דכובש עצם העון ונושא ונכלל בקדושה הכח המתאווה. דלכאורה כל מאמר הוא ע"פ שיטה מיוחדת : בד"ה כל המרחם כתב דע"פ מדת ורב חסד עון אינו נמחק כלל. בלקו"ת כתב דעצם העון אינו נמחק אבל הכח המתאווה שלו נכלל בקדושה. בד"יה תקעו כתב דלמ"ד נושא עון הרי זדונות נעשים כזכיות.

מע נה. יש בזה שני ענינים: ע"פ הנגלה וע"פ דא"ח. ואכתוב מתחלה את הנלפענ"ד בבירור ע"פ נגלה, ואח"כ ע"פ דאיח,

ענין מדת ורב חסד. פלוגתא היא בר"ה שם נושא או כובש. ובאופן הכבישה יש שם דעות בש"ס, וכמוש"כ ברי"ף רא"ש ובמפרשיהם בארוכה. וכיון דרק ר' יודא בערכין (ח, ב) ס"ל כמ"ד נושא. אבל תנא דבר"י, רבה (בערכין שם) ורבא שהוא בתרא ס"ל כמ"ד כובש ועון עצמו אינו נמחק -- הלכתא כן, וכידוע בכללי הש"ס.

ואף די"א דכללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים (מהרי"ק. הובא בתויו"ט כלים פ"ג, מ"ב), הרי מלבד (כדמסיק שם) דכל כמה שנוכל לקיים הכלל נקיים, הנה נלפענ"ד פשוט דאין זה אמור אלא בהכללים מסוג פלוני ופלוני הלכה כפלוני, דטעמם הוא מפני שידעו שהאחד בקי יותר מחברו בדינים אלו, ובמילא י"ל דלא נאמר הכלל אלא במה שנהוג אצלם. אבל בכללים אשר השכל מחייבם, וכמו כנדו"ד, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם -- ועייג"כ בכהנ"ל בקובץ ליובאוויטש חוברת יו"ד ע' 82 בהערה 15.

וראי' מוכחת בנדו"ד דהלכה דכובש עון -- ממה שברי"ף השמיט לגמרי המ"ד דנושא ומאריך בהדעות בפי' ענין דכובש.