233
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
6 לקוטי כאשר מדובר ב"קרבן" שהיהודי צריך למסור את עצמו "כליל לה'" - דבר זה אפשרי אצל כל יהודי, מצד שורש נשמתו, והוא מוכן לכך תמיד בכל רגע ורגע.
זוהי הסיבה לכך שכל העבודות התחילו בכל יום בקרבן התמיד, כי דוקא לאחר העבודה של "כליל לה'", שהיהודי יוצא ממציאותו ומתמסר לחלוטין לקדוש-ברוך-הוא, רק אז הוא יכול להגיע לידי כך שגם עניני "מציאותו" יהיו קדושים, כי גם הם חדורים בהתבטלות של "עולה", אשר אליה הוא הגיע בתחילת היום*.
:א משה פתח את הצ'נור של "בליל לה"
כל פירושי התורה קשורים ביניהם*, ואם כך, קיים קשר בין שני פירושים אלו על ה"א הידיעה של "העולה" ושל "המנחה" - ה"ידוע" שלהן מפני ההקרבה הקודמת בימי המילואים, ומפני תכונת ה"תמיד" שבהן.
וכפי שרואים, התורה עצמה מחברת
פקודי א
שני ענינים אלו יחד: על הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני"* מבאר רש"י בפירושו הראשון* "העשויה בהר סיני - כאותן שנעשו בימי המילואים". ומכך רואים, שהתורה עצמה מקשרת בין הענין של "עולת תמיד" לבין "נעשו בימי המילואים".
מהי משמעות החיבור שביניהם?
ההסבר לכך הוא: אמנם כל יהודי (מצד נפשו האלקית, ובמיוחד מפני שנשמתו היתה במעמד הר סיני*), מסוגל להגיע תמיד לעבודה של "כליל לה'"', אך בכל זאת, הוא זקוק לשם כך לנתינת כוח ממשה רעיא מהימנא, המעורר את כוח הביטול של הנשמה'י, שגם בהיותה בגוף ובנפש הבהמית המסתירות אותה, היא תוכל תמיד להתבטל ולהתמסר לחלוטין לקדושברוך-הוא.
זהו הקשר בין "עולת תמיד" לבין "העשויה בהר סיני - כאותן שנעשו בימי המילואים": מעלתם המיוחדת של "ימי המילואים" היא, שבהם "שימש
הערות
- 4. ראה עד"ז קונט' עה"ח שם, שבכדי שהעבודה דיחו"ת תהי' באמת, צריך להיות נרגש מעט מזעיר עכ"פ הביטול דיחו"ע. ושם, ש"גם אם תהי" העבודה הזאת אמיתית בעצמה", מכיון ש"בעת האכילה עד"מ ה"ה מרגיש עכ"פ את הטעם והעונג בזה בעל כרחו שלא ברצונו .. זה מורידו לפי שעה". משא"כ כשנרגש אצלו גם הביטול דיחו"ע. עיי"ש.
- 5. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 35.
- 6. פנחס כח, 1.
- 7. שהוא פירוש העיקרי, כמובן.
- 8. שזהו הקישור ד"עולת תמיד" ל"העשו" בהר סיני" לפי פירוש השני שברש"י שם.
- 9. להעיר שבמעמד הר סיני הי' ויחן ל' יחיד (מכילתא ורש"י יתרו יט, ב. וראה תניא פל"ב), הקדימו נעשה לנשמע ועל כל דבור פרחה נשמתן.
- 0. ובדוגמת הידוע (תו"א ר"פ משפטים. דרמ"צ פ, א ואילך) שמשה הוא הממשיך בח" הדעת לנשמות דבי"ע, אף שהיכולת להמשיך להם הוא מצד שרשם בבחי' "עבר הנהר".
מצוטט ב־1 עמודים
- לקוטי שיחות 4 לקו"ש ח"ו ע' 233
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.