116

למעלה הוא יוצא ממציאותו העצמית, אך כיון שהדבר נובע מכך ששכלו מבין את המעלה שיש במה שמעליו, כי השכל עצמו מחייב את הכרתו של האדם במגבלותיו ואת ידיעתו שיש דברים שמעליו - הרי בעצם עליה זו עצמה מעורבת "מציאותו".

לעומת זאת, ב"כוח הדיבור", כיון שהאדם אינו מוגבל במציאותו שלו וביכולתו לדבר עם הזולת, שהרי איהגבלה זו אינה קשורה למציאותו של האדם, כי הכוח לדבר עם הזולת אינו נובע מכך שמציאותו שלו מחייבת להתקשר לזולת, אלא משום ששורשו של כוח הדיבור הוא במקום כה נעלה בנפש, שאין בו שום מגבלות, אפילו לא ההפרדה בינו לבין זולתו - ולכן מתבטאת בכוח הדיבור הרוחניות האמיתית של הנפש.

יא. ההבחנות בין ארבעת העולמות

הסבר זה על מהותם של ארבעת הסוגים - דומם, צומח, חי ומדבר - ב"עולם גדול" וב"עולם קטן", וההבחנות שביניהם, מבהיר לנו את ההבחנה שבין ארבעת העולמות - עשיה, יצירה, בריאה ואצילות:

ההתחלה הראשונה% של "יש" היא בעולם הבריאה, אך כיון שבעולם הבריאה עדיין מאיר ה"אין", לפיכך מורגש שם שהאמת איננה ה"יש", אלא

יתרו א

ה"אין" המהווה אותו, ומפני הרגש זה הוא מתבטל מישותו. בדומה לסוג החי, שגופו בטל לנפשו, עד שמהותו היא הנפש (כדלעיל בסעיף ג'), או כמציאות השכל - החי שבאדם - הנמשך למה שמעליו ו"מאבד" את מציאותו העצמית ?.

לפיכך ה"יש" שבעולם הבריאה הוא "חומר הפשוט", ללא צורה, בשונה מה"יש" שביצירה ובעשיה שיש לו צורה: ביצירה - צורה כללית, ובעשיה - צורה פרטית. בדומה לצומח ולדומם, שה"גוף" שלהם ניכר, כדלעיל שם, שגם בצומח, הגוף אינו בטל לחיותו, או בדומה לאותיות ולמדות, שמורגש בהן ה"זולת" -

אך עִם זאת, גם ה"חומר הפשוט" של הבריאה הוא "יש", ורוחניותו - "פשיטותו" - היא רק רוחניות של ישות - חומר הפשוט", בדומה לפשיטות השכל, שאף הפשיטות עצמה היא מציאות, כדלעיל בסעיף .

לעומת זאת, עולם האצילות הוא אלקות ממש5, ש"מתפשט" לחלוטין מישותו, בבחינת "אין".