109

וירידה והשפלה זו שבדיבור ומעשה (סוף כל הכחות) נעוצה בפשיטות הנפש (שלמעלה ממעלות ושלימות). דשכל ומדות (ומחשבה) שהם ביטוי מעלת האדם, קשורים עם מציאות האדם; ואילו ענין הדיבור (ומעשה), שבו האדם "מנתק" את עצמו משלימות עצמו ומציאותו ועוסק עם זולת, שרשו בפשיטות הנפש שלמעלה מהגדרים של "מציאות" הנפש³⁶, ולכן ה"ז בא בענין של דיבור (ומעשה), שהוא "יציאה" ממציאות עצמו וירידה אל הזולת.

ז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר בסגנון תורת החסידות דברי אאמו"ר (ע"ד הקבלה) בטעם החילוק בין דיבור ומעשה גופא, שבדיבור הביא אדה"ז שני פסוקים, לנגד "שני שלישי תפארת", ואילו במעשה הביא רק פסוק א', לפי שמעשה הוא "בבחי' דמלכות שעומדים לנגד נה"י דז"א, ונה"י הם בחי' מעשה. . [ולכן] הביא ע"ז פסוק א', כי הם בחדא דרגא בכלל".

וכוונת אאמו"ר בפשטות, דזה שבמעשה הביא רק פסוק אחד, אין זה מפני שמעשה אינו בגלוי כ"כ כמו דיבור — שהרי אדרבה, מעשה הוא יותר בהתגלות מאשר דיבור, דדיבור הוא בעיקר לאדם, משא"כ מעשה הוא בגלוי בעולם — אלא לפי שכל הדרגות דמעשה (נה"י) "הם בחדא דרגא".

וע"פ משנת"ל שכוונת אאמו"ר כאן בענין הגילוי (שבדיבור ומעשה) היא (גם) לגילוי הכתר (והביטול) שבהם, יש לומר, שחילוק זה בין דיבור ומעשה — שה"כתר" דדיבור (מלכות) בא בהתחלקות (שני שלישי תפארת, שני פסוקים), ואילו דמעשה הוא למעלה מהתחלקות ("בחדא דרגא", פסוק א') — הוא לפי שענין ה"כתר" ("תחלתן") הוא בגלוי יותר במעשה ("סופן" ממש). וכיון ש"כתר" הוא למעלה מהתחלקות, לכן גם הבחינות השייכות למעשה "הם בחדא דרגא בכלל".

ח. ויובן זה ע"פ המבואר בלקו"ת³⁷ ב"ענין שלישין. . שבתפארת" — ד"המדה תפארת. . יש בה חב"ד חג"ת נה"י. חב"ד הוא השכל וההשגה למה יתפאר. . והתפארות שבלבו. . הוא עצם החג"ת שבה, ונה"י הוא ההתפשטות שעושה מעשה להתפאר כענין בהראותו³⁸ את עושר כבוד מלכותו. . או מדבר דיבורים שבהם יוכלו אחרים להכיר שבחו".

וע"פ המבואר בהערת אאמו"ר שבחי' הדיבור "תופסת ב' שלישי תפארת (התחתונים)", נמצא, שבדיבור מתגלה הן "עצם" המדה והן "התפשטות" המדה לחוץ. וטעם הדבר — לפי שבדיבור יש ב' דברים: אע"פ שדיבור הוא בשביל הזולת, הרי דיבורי האדם קשורים ומחוברים עם כח הדיבור שלו (דלא כמעשה האדם, שהוא כח נפרד, ועשייתו היא בשלימות גם לאחרי שגמר את מעשיו). והיינו לפי שבדיבור ישנו גילוי הנפש, ועד שרואים שישנו "דיבור חי", שכל חיי האדם מתגלים בדיבורו³⁹.

וזהו שהדיבור תופס הן את עצם המדה והן את התפשטות המדה: מצד ענין ה"גילוי" שבדיבור מתגלה בו עצם המדה; ומצד ענין ההשפעה לזולת שבדיבור — מתגלה בו "התפשטות" המדה.