11

פרש"י (תענית שם) "סבורים היו שמת" - הכוונה בזה (ראה חדא"ג מהרש"א שם), "שלא מת כלל גם בגוף"?. ואתי שפיר מה שיוסף נשק לאביו אחרי שראה כי "ויגוע גו'" - כי באמת יעקב לא מת כלל, אלא נשאר בחיים כפשוטם.

אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי

[לבד זאת דלפי פי' המהרש"א שם, זה מה שיעקב אבינו "לא מת" המכוון הוא רק "בנפש, כשאר צדיקים... אבל בגוף הי" מת" - הנה גם לפי פי' רש"י]

מאחר שיוסף עכ"פ לא הרגיש בזה והי' בין ה"סבורים .. שמת" (שלכן בכה עליו וציווה לחנטוי), א"כ הקושיא במקומה עומדת: הרי מצינו ביטוי של חיבה ע"י נשיקה לאהוב גם באופן (שהאוהב יודע) שאין חיבה זו מורגשת לזולתו?

ג. והביאור בכהנ"ל יובן בהקדים, כי יש ב' סוגי ואופני נשיקה:

א) נשיקה הבאה מצד רגש של אהבה עזה ביותר: כאשר האהבה מורגשת בתוקף התפעלותה והתלהבותה, עד שאינה יכולה להתבטאות בדיבור (דברי חיבה) - כי אותיות הדבור, מכיון שהם "כלים", אינן יכולים להכיל אהבה רבה זו - אזי הוא מבטא את אהבתו ע"י נשיקין (ראה תו"א פ, ד. ובכ"מ).

ונשיקה מסוג זו, היות וכל ענינה הוא ביטוי אהבתו העזה להאהוב, שייכת דוקא כשהאהוב הוא ער ומרגיש את האהבה הנובעת ומתגלית לו ע"י הנשיקה - ובדוגמת האהבה המבוטאת בנתינת מתנה או בדבור דברי אהבה, שאינה שייכת אלא כשהאהוב מאזין לדבריו ויודע לקבל מתנתו (שלכן המתנה ודברי אהבה צריכים להיות לפי ערכו של האהוב), כמבואר בשיחה הנ"לי.

ב) נשיקה הבאה רק בתור "אות" ו"סימן" של קירוב ושל חיבה [וכמו עולא

2) וכן מוכח גם מפירש"י עה"ת (ויחי שם). שהרי פירש"י עה"ת הוא גם ל"בן חמש (למקרא)", ואין מקום לרמזים וכו'.

3) מהא דרש"י בפירושו עה"ת לא כתב "סבורים היו שמת", מוכח לכאורה, שבדרך הפשט, הקושיא "וכי ספדו ספדנייא כו'" אינה מלכתחילה. כי אף שיעקב אבינו לא מת (וגם הם ידעו מזה), מ"מ בכו וספדו עליו לפי שע"י "ויגוע גו'" נפסק הקשר שבינו לבינם (ולהעיר מפירש"י ג, ג). ועד"ז הוא בנוגע לחנטה, שהיא (רק) ענין מרקחת בשמים (רש"י נ, ב).

אבל מובן שא"א לתרץ עפ"ז הקושיא שבפנים. שהרי לפי פירוש רש"י בש"ס (ומכ"ש לפירוש המהרש"א) מוכח ששייך נשיקה גם במת - והרי בזה אין פלוגתא.

4 ומה שהאהבה המתבטאת בהזכרת שמו של האהוב שייכת גם כשאין האהוב יודע מזה כלל (כמבואר בארוכה בשיחה הנ"ל) - אף שהיא אהבה גדולה יותר גם מהאהבה המתבטאת בנשיקה =