247

מלומדה", ומיותר לדבר - כאשר קיום המצוות הוא מצד פניות צדדיות],

הרי אז לא ייתכן, לכאורה, שעל ידי כך תתגלה העצמות לעולם הבא.

אמנם, "המעשה הוא. העיקר"*, וממילא גם על ידי עבודה באופן זה "ממשיכים" את עצמותו יתברך, אך ה"עצם" הנמשך באופן כזה אינו מגיע כלל למעלת "גילוי'*, ולכן מדת הדין טוענת, שאכן, המשכת העצמות לא תתגלה לעולם הבא

- על כך באה הבקשה השניה "מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו... אף אנו כלכלנו לפי מעשינו":

יוסף אמר לאחיו, שלמרות ש"חשבתם עלי רעה", הרי כיון ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב"*, מגיעה להם עבור פעולה זו (למרות שלא התכוונו לטובה שצמחה מכך) - מדה כנגד מדה, - השכר "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם"י.

וכשם שיוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם, בלי להתחשב במחשבותיהם,

"אף אנו כלכלנו לפי מעשינו", שהקדוש-ברוך-הוא יתחשב רק במעשינו (הטובים), והרי במעשה

בפועל אפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון"*, ויתן לנו שכר משום כך. ויש לומר יותר מכך: יתן את השכר כאילו היתה גם כוונה במעשה,

בדומה לדברי הגמרא'* על צדקה, אשר היא עיקר המצוות'*: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור", שלמרות שנראה שהוא מקיים את המצוה עקב פניה אישית,

לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות" - דלכאורה: למה צריך לגמול טובות "לחייבים"*

- כי מכיון שמה שגמלוהו כו', הרי "מאת ה' היתה זאת לו" (אגה"ק רסכ"ה), וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, לכן צריך לגמול להם טובות, כי עשו זאת בשליחותו של הקב"ה שגזר עליו ה"טב דעביד"** - כמו אחיו של יוסף*** (ראה ויגש מה, ח. ספורנו ויחי נ, יט).

0 ר"ה ד, א. ב"ב י, ב.

1 תניא פל"ז (מח, ב).