138

רוחניים" עלול, עקב בחירתו החפשית, לעבור עבירות. ומשום כך מורה התורה* לכל יהודי "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". ואם כך, נשארת השאלה: מה היתה שמחתו של רב יוסף בהגיעו לגיל ששים, כאשר עדיין לא יצא מדין "כרת דיומי"? ההסבר לכך הוא:

מובא בדברי = הראשונים* (מ"אגדה"), שרב יוסף לא יכול היה להגיע לידי המנעות מהסתכלות מחוץ לארבע אמותיו, וזה הביאו להיות סגי נהור "סמי נפשיה" (=גרם לעצמו להתעוור). = וכיון שגרם לעצמו לשלילת "העין רואה" הגורמת* ל"והלב חומד", אשר מכך נובעים כל!+ הענינים השליליים, לכן מובן, שעל ידי כך שרצונו להימנע מהסתכלות מחוץ לארבע אמותיו השפיע אף על גופו עד כדי ביטול האפשרות לראות - הרי בכך הוא עקר מעצמו גם את "הלב חומד" שעלול להיגרם שלא על ידי ראיית העין, ולכן הוא היה מוגן גם מ"כרת דיומי".

אך בכל זאת אמר רב יוסף לאביי "נקוט לך מיהא פלגא בידך", כי מפני ענוותנותו העצומה הוא לא היה בטוח בכך, שהרי למרות הכל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". אך מצד שני, בראותו שמ"כרת דשני" הוא יצא בודאי, כדלעיל בסעיף ו', הוא התחזק בבטחון שלא יחול עליו גם "כרת

דיומי". ומשום כך הוא ערך "ומא טבא".

זהו ההסבר לדברי רב יוסף "נקוט לך מיהא פלגא בידך", ולא "חדא", אשר הביטוי "פלגא" מצביע, כדלעיל בסוף סעיף ב', על כך, שיציאתו מ"כרת דשני" אינה ענין בפני עצמו בלבד, אלא זוהי מחצית מן היציאה מכרת בכלל, כולל יציאה מ"כרת דיומי",

כי יציאתו מ"כרת דשני" היא שחזקה את בטחונו, שלא יחול עליו ח"ו גם "כרת דיומי".

כלומר, שני הענינים - יציאתו מ"כרת דשני" ובטחונו שלא יהא אצלו "כרת דיומי" - נובעים מאותו גורם: ביטול היצר הרע.

ת. = "ומא טבא" דוקא "לרבנן"

לפי האמור לעיל יובן מדוע ערך רב יוסף "ומא טבא" דוקא ל"רבנן":

נאמר בגמרא?י: "אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" - כי עם הארץ עלול לקבל דברים אלו כפשוטם בכל המקרים, מפני אי"הכרתו את פרטי הדין.

ולכאורה, מדוע אסור לומר דין זה "בפני עם הארץ", והרי אפשר להסביר לו זאת באופן ברור9, ואז לא ייגרם