45

ההסבר לכך הוא: הדיבור הוא הוצאת דבר מההעלם (מחשבה) לגילוי. ולכן, כאשר מדברים על השלילה שבזולת ועל ידי כך מביאים שלילה זו מהעלם לידי גילוי - עלול הדבר להזיקו*. אילו לא היו מדברים על כך, היתה שלילה זו נשארת בהעלם ולא היתה מתגלה ומובעת בפועל.

אך הרי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות"'*. ואם דיבור בגנותו של הזולת הוא בעל השפעה מזיקה, הרי מכל שכן שכך, ואף יותר מכך, הוא במדה טובה. שכאשר מדברים בשבחו ובטובתו של הזולת, יש לכך בודאי השפעה חיובית על האדם שאותו משבחים, והוא זוכה על ידי כך לחיזוק ולסיוע בעבודתו - מביאים לידי גילוי ולביטוי בפועל את טובתו ומעלותיו.

הדברים אמורים אפילו לגבי שבח שאנשים משבחים. ועל-אחת-כמהוכמה לגבי שבחים של הקדוערברוךהוא, ובמיוחד כאשר הם כתובים במפורש בתורה?.

וזהו הטעם לענין של "זכר צדיק לברכה", כי על ידי עצם השבח לצדיק, מסייעים לו בעבודתן"*?.

נח א

יב. עבודתו של נח מתחילה בפרשת נח לפי זה יובן הטעם, בפנימיות

הענינים, לכך שהענין "הואיל והזכירו סיפר בשבחו" מופיע לראשונה בפרשת נח, למרות שהתורה מזכירה את נח כבר בפרשת בראשית:

בסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'".

הענין של "חן" אינו קשור רק לאדם הנושא חן, כ"יופי" הקשור רק ל"תואר" ול"מראה" של האדם ה"יפה", אלא גם (בעיקר?) לאדם שבעיניו הוא נושא חן, כנאמר "חן אשה על בעלה" - "אפילו היא מכוערת"**.

ובמיוחד כאשר כאן נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", שלמרות שהדבר תלוי בהנהגתו, אך בעיקר הוא לא הגיע מצד עבודתו, אלא בדרך של מציאה* ואתערותא דלעילא**.

וזהו ההבדל בין הסיפור על נח בפרשת בראשית לבין הסיפור עליו