1165

שיחה א

שמחת תורה

א. הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", הנאמר בפרשת ברכה, הוא דבר-התורה הראשון, שמתחילים ללמד ילד יהודי, כדברי חז"ל': "קטן כו' יודע לדבר אביו לומדו כו' תורה צוה לנו משה".

הפסוק "תורה צוה לנו משה" מדבר אודות התורה כפי שהתקבלה ממשה רבינו, שקיבלה מסיני, ש"תורה" זו, אותה "צוה לנו משה", כוללת בתוכה את כל התורה, גם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש":, ואפילו את פנימיות התורה אשר המשיח יגלה. רק שלגבי הגילוי של התורה. קיימים הבדלים: ישנם ענינים בתורה שכבר נתגלו וישנם ענינים שיתגלו רק בעתיד. אבל גם מה שיתגלה אז - לא תהיה תורה חדשה ח"ו (מתן תורה לא יחזור על עצמו), כי אם גילוי של התורה ש"צוה לנו משה". כלומר, תוכן הפסוק הוא - שיש לדעת, ש"תורה" - ככל שכבר למדו ועוד ילמדו וככל שכבר הבינו ועוד יבינו, - הרי הכל נכלל ב"צוה לנו משה". ובמילא מובן שכל זה הוא רק חלק קטן ביותר מהתורה, שכן יש בה עומק לפנים מעומק'.

לפי זה: כיצד יתכן, שענינים כה עמוקים לומדים (ברמז - לפחות) עם ילד קטן ביותר, שזה עתה מתחיל ללמוד תורה? הסדר הרגיל של הלימוד הוא הרי "מן הקל אל הכבד". תחלה לומדים את הקל יותר, ענינים הפשוטים , אחר כך את הקשים ונעלים יותר, ולאחר שמגיעים לשלמות ההבנה בידיעת החיוב, מתחילים אז ללמוד בסדר של ידיעת השלילה: לומדים לדעת שאמיתות התורה היא נעלית ומושללת לגמרי מהשגתנו וכי כל מה שנלמד והובן הנו רק אפס קצהו של התורה. אבל מה מקום יש לדבר אודות הענינים הנעלים ביותר בתורה עם ילד קטן מיד מש"יודע לדבר"?

ביאור הדבר: עצמותה של התורה ש"צוה לנו משה", אינה דבר השייך להשגה; היא שייכת לנשמה וניתנו לכל אדם. לכן שייכת עצמות התורה לכל אדם, אפילו לקטן. הכלל בסדר הלימוד ללכת "מן הקל אל הכבד" הוא בענינים של השגה, ברם, עצמותה של התורה אינו ענין של השגה כלל וכלל. בעצמות התורה מסר הקב"ה, כביכול, את עצמו, את עצמותו, וכשיהודי לומד תורה הרי - "אותי אתם לוקחים"י, אותו עצמו כביכול.