1132
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ד, ברם עדיין צריך להבין: הכוונה העליונה הרי היא, שכל העילויים שהאדם זוכה להם, יבואו באמצעות עבודה דוקא. שכן אם יעניקו לאדם את כל ההשפעות מלמעלה ללא עבודה, לא יהא זה תכלית הטוב, שאינו אלא "נהמא דכיסופא"?' ("לחם בושת"). הכרח איפוא לומר, שגם העילוי של "והלכת", הילוך בלי גבול, בא דוקא על ידי עבודתו. ואילו לפי הנ"ל יוצא, לכאורה, שעל ידי עבודתו המוגבלת אין הוא מסוגל להגיע אלא לעליות מוגבלות, ול"הילוך" שבבלי גבול הוא בא רק בגלל שהקב"ה מרומם אותו לידי כך.
ואף שעליה זו של "הילוך" אין ענינה שהאדם בעבודתו הוא עולה בהגבלה, אלא שלאחר שמשיג כפי יכולתו, מרוממים אותו יותר מלמעלה, בלי גבול - כי אם שהקב"ה שהוא "נמנע הנמנעות" נותן כוח בעבודת האדם שהעבודה מרומם אותו אל בלי גבול; בכל זאת, מאחר שדבר זה עצמו שהעבודה פועלת את ה"הילוך", אינו משום עבודת האדם, הרי לכאורה, אינו כפי הכוונה העליונה, שכל העליות יבואו על ידי העבודה דוקא''.
הכרח לומר, שגם זה עצמו, שהעבודה גורמת ל"הילוך" האדם, קשור בעבודת האדם.
ה. הביאור בזה:
יכולת האדם להביא לידי כך שהמצוות יהיו "דרכיו" של הקב"ה, ושיהיה בהם כוח בלתי מוגבל, באה לו מכך שקיום המצוות שלו קשור בעצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש*' - בלי גבול. ועל ידי כך שהאדם העובד ממשיך את עצם נשמתו במצוה הפרטית, של חנון כו' (שזה פירוש "אף אתה היה חנון; אתה היה רחום; אתה היה חסיד", אתה עצמך (עצם הנפש) היה חנון רחום וחסיד). כלומר (בעבודה) שהוא מקיים את המצוות מצד אמונה פשוטה
הערות
- 2. ראה תנא דבי אליהו רבא פ"כ. לקו"ת צו ז, ד. ועייג"כ לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 271 (סעי ג).
- 3. ואף שגם כללות הענין דבאתעדל"ת אתעדל"ע (גם בנוגע לעילוי דבחי' עמידה) אינה מצד מעלת האתעדל"ת עצמה, כי אין ערוך בין נברא לבורא, ורק מצד שכן עלה ברצונו ית' (לקו"ת דרושי שמע"צ פג, ב. שה"ש יב, א. ונתבאר בארוכה בד"ה אדון עולם תש"ג פ"ו), מ"מ לאחר
- 3. שעלה ברצונו ית' שעבודת הנבראים תתפוס מקום, הרי מצד רצונו ית' נעשה כן באמת, (וכמבואר בדרמ"צ (נד, ב) שמצד רצונו ית' בהצמצום, הצמצום יש לו מציאות ולכן ראוי ויתכן להיות ההתפעלות מאתעדל"ת בההארה שלאחרי הצמצום (אף שגם הארה המצומצמת היא אדוקה בו ית', והוא הוא המצמצם עצמו, וקמי' ית' אין הנבראים תופסים מקום כלל)) ובמילא ההמשכה היא מצד עבודתם (שלכן צריכה להיות העבודה מעין האתעדל"ע, דרמ"צ קכג, א. קס, א). משא"כ בנוגע להילוך, עלי' דבל"ג, שהיא, בכללות, בהאור שקודם הצמצום, הרי א"א לומר, לכאורה, שמצד הרצון יהי' תפיסת מקום להנבראים בבחי' אור זה (דפעולת הרצון הוא רק שיהי' מציאות להצמצום, ושיתפסו מקום בבחי' אור המצומצם, כמובן מהמשל שם דאב ובן), וא"כ הרי הגם שעלה ברצונו שע"י העבודה ימשיכו בח" אור שקודם הצמצום, אין ההמשכה מצד עבודתם הם, כ"א, מצד רצתו ית' שרצה שבעבודתם יומשך גם האור שלמעלה מעבודתם ושאין עבודתם תופסת מקום שם.
- 4. נסמן לעיל ע' 102 הערה 9.
מצוטט ב־2 עמודים
- לקוטי שיחות 159 לקו"ש ח"ד ע' 1132
- תורת מנחם בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1132
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.