159

כפי היכולת" — "דרכיו" (של הקב"ה) — כשהוא מקיים בעצמו את הענין ד"והלכת", הליכה ועלי' שלא בערך, כי מטבע של נברא להיות מדותיו נמשכות אחרי ההתפעלות שבלב, וכדי שהתנהגותו במדותיו תהי' אך ורק כדי "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — עליו להתעלות ולהגבי' את עצמו מטבע מדותיו ע"י "הליכה" עד שנעשה דומה לבוראו.

ובזה יובן בעומק יותר יסודם של חז"ל לפרש שכתוב זה קאי ב"דרכים התלויים במדות" (ולא ב"מצות" ש"הן מעשיות") — אף שמצינו בכמה מקומות⁵¹ שכל המצוות כולן נכללות ב"דרכיו" של מקום: מעשי האדם הרי הם במדידה והגבלה; משא"כ "מדות", שהן "תכונות נפשיות" (רוחניות), הנה בערך ל"מעשה" הרי הן למעלה ממדידה והגבלה. ולכן פירשו חז"ל ש"והלכת בדרכיו", ענין ה"הליכה" ועלי' שלא בערך, קאי על "דברים התלויים במדות"⁵², כי עיקר ענין עליית האדם מדרגא לדרגא (עד לאופן של "הילוך", למעלה ממדידה והגבלה) הוא בנוגע ל"מדותיו" (ולא במעשיו, שהם במדידה והגבלה).

ח. ביאור ענין "והלכת בדרכיו" בעומק יותר (ע"ד החסידות)⁵³:

נשמת כאו"א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁴, שמזה מובן, שהנשמה עצמה היא בעצם בלתי מוגבלת, אלא שהתפשטותה בתוך אברי הגוף היא במידה וגבול. ומזה מובן, שכאשר האדם מתעורר לעבודתו ית' בעצם נשמתו, ה"ז מגבי' אותו ופועל בו עלי' שלא בערך, ובפשטות — שיש לו חיות למעלה ממדידה וגבול בעבודתו יתברך, עד כדי מסירת נפש (למעלה מטעם ודעת).

וזהו תוכן הציווי "והלכת בדרכיו", "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — שעבודת האדם בקיום התומ"צ [שכולן נקראות "דרכיו", כנ"ל] צ"ל באופן של הליכה⁵⁵, שלא בערך או גם למעלה ממדידה והגבלה, על ידי שהאדם מעורר ומגלה את עצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", שאז נעשה "דומה לבוראו", "להדמות בו יתעלה כפי היכולת"⁵⁶.

(משיחת ש"פ ויחי תשמ"א)