1118
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
האדם, כמאמר רז"ל9 "לא זכה כו'", (ב) גם כשהתורה פועלת זיכוך באדם הלומד, הרי הוא נשאר במסגרת ה"טבעית" שלו, במציאות העצמית; שכן גליא דתורה הרי ניתן לו, שהוא יקבלה בשכלו. מה שאין כן פנימיות התורה (א) משפיעה סוף כל סוף על כל מי שלומד אותה, כמאמר רז"ל9: "המאור שבה (פנימיות התורה) מחזירו למוטב". (ב) מזככת את האדם, באופן שהוא יוצא מה"טבע" והמציאות שלו?; לא זו בלבד שפנימיות התורה משפרת ומזככת את המדות, אלא שהיא גם משנה את טבע
המדות 5. ז+ ההוראה מכך היא: "יפוצו מעינותיך חוצה"**, וההוראה היא
9) יומא עב, ב. 0) איכ"ר בתחלתו. ירושלמי חגיגה פ"א, סה"ז. 1) קה"ע בירושלמי שם. וראה לעיל ע' 20. 2) ועפי"ז תובן שייכות המאמר מאי דכתיב כי
האדם עץ השדה כו' לדלעיל מיני': ליתי מר ליתני
א"ל חלש לבאי ולא יכילנא, לימא מר מילתא
דאגדתא א"ל הכי אמר ר"י מאי דכתיב כי האדם
כו'. דלכאורה מהי שייכות אגדתא זו דוקא? והענין:
התשובה "חלש ליבאי ולא יכילנא" (לומר דבר
שבשכל) - היינו שמצד חלישות הלב אין בכחו להמשיך את השכל בלב (במדות) ולגלותו. וע"ז בא
המענה והעצה לימא מר מילתא דאגדתא, דאגדה,
שבה גנוזה פנימיות התורה (אגה"ק סי' כג), בכחה
לפעול על הלב גם כשהוא בחלישות. ולכן גם בחר
באגדה זו דוקא, המבארת את מעלת עצם המוחין,
פנימיות התורה, כנ"ל בפנים.
3 ראה קונטרס ומעין מאמר א' פ"ג. ספר המאמרים - קונטרסים פה, א.
4 לשון מענה המשיח להבעל-שם-טוב שאז יבוא. נסמן לקמן עמ' 213 הערה 31. - וראה סנהדרין (צח, א) אשר "ענפיהם תתנו ופריכם תשאו" (שהוא ענין הפצת המעיינות חוצה, כמבואר
שופטים שיחות 909
בשנים: א) יש הטוענים: לשם מה יש
בפנים) אין לך קץ מגולה מזה.
הטעם מה שכינה מלך המשיח לתורת הבעש"ט (החסידות) בשם מעינות*, יש לומר:
מתכונות העיקריות דמעין הוא מה שמימיו מחוברים עמו (וכדאיתא במשנה רפ"ה דמקואות: העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה)**. ולא עוד, אלא שמימיו (כשהם בתוך המעין), י"ל, שהם מציאות המעין עצמו, ועפי"ז יובן הסלקא דעתך של התוספות (ד"ה שמא בכורות נה, ב) שהמעין מטהר דוקא בזוחלין ולא באשבורן, אף שפשוט להתוס' דמי מעין שנפסקו מן המעין מטהרין באשבורן, ולכאורה איך אפשר להיות גריעותא במי המעין טרם שנפסקו - לפי שכשהם מחוברים בהמעין אינם בדין מים כ"א בדין מעין, ולכן אפשר שיטהרו דוקא בזוחלין ולא באשבורן. (וע"ד דעת ר"ש (רפ"ג. דבכורים) שדין ביכורים אינו אלא בפירות התלושין, לפי שבחיבורם אינם פירות אלא - שדה).
ובזה יובן דעת הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ד, ה"ז) שהמשתחוה למעין שאינו שלו אין מימיו פסולין לנסך, אף דס"ל (שם ה"ו) דהנעבד, אפילו של חבירו, אסור לגבוה - לפי שהאיסור לגבוה במשתחוה לבהמת חבירו אינו אלא משום מאיסותא (שהרי גם בעשה מעשה, אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו (פ"ח מהל' ע"ז ה"א)), ובמי מעין אין שייך מאיסותא, לפי שבהיותם בהמעין כשהשתחוה להם, לא היו מים ורק מעין, וכשמנסכם ע"ג המזבח, נעשו מציאות חדשה - מציאות דמים. (משא"כ במשתחוה למעין הנובע בארצו, שהוא איסור גמור, לא רק משום דאיסותא, (שלכן נאסרין אף להדיוט (ראה לח"מ בהל' ע"ז שם. ומ"ש "פסולין לנסך" הוא לפי דמיירי כאן בהל' איסורי מזבח)), גם
הערות
- 1. *) ראה עד"ז גם במגילת יט כסלו ע' 50.
- 2. **) ולדעת רוב הפוסקים וכ"פ ה'צמח צדק' מיירי בבריכה ריקנית. עייץ שו"ת הצ"צ חיו"ד סקס"ד ס"ב (ובמפתח שם), מש"ך ביו"ד סר"א סק"ל בשם הפרישה, מהראב"ד בבעה"נ, רע"ו וכר. וראה ג"כ צ"צ שער המילואים למקואות פ"ה מ"ו (לז א ועייג"כ תוס' בכורות נה, ב. פיה"מ להרמב"ם (הובא תתבאר בבית יוסף שם). ובספרים שהובאו בס' טהרת מים (להרה"ג והרה"ח וכו" מהר"נ שר טעלושקין) סל"ו. ואכמ"ל.
מצוטט ב־1 עמודים
- לקוטי שיחות 133 לקו"ש ח"ד ע' 1118
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.