1076

שיחה א

א. ענין הנדרים הוא כדברי המשנה': "נדרים סיג לפרישות" - בכך שהאדם אוסר על עצמו דברים המותרים מצד עצמם ונוהג בפרישות, שבכלל הרי זו העבודה של "קדש עצמך במותר לך".

אף שלגבי נדרים נאמר בירושלמי?, "דייך מה שאסרה לך התורה" הרי זו הוראה רק למי שמתנהג באופן של "שה האלקים את האדם ישר"', כשהוא אדם כפי שאדם ראוי להיות, אינו צריך לפרוש מדברים המותרים; אדרבה - אסור לו'; עליו החובה לעסוק בדברים שהם פחותים ממנו (דצ"ח שלמטה ממדבר) כדי להעלותם. אבל כאשר מתנהגים באופן של "והמה בקשו חשבונות רבים"י, חיפוש אחר כל החשבונות וההצטדקויות כיצד להיות שקוע בעולם, אין הוא מרכבה לאלקות, ויש לו תענוג בדברים הגשמיים, הרי אז, לא רק שלא יעלה את הדבר הגשמי על ידי שישתמש בו, אלא אדרבה, התאוה והתענוג שיש לו בהדבר מאכל וכדומה תוריד אותו (ותפעול גם ירידה במאכל), לכן חייבת להיות אצלו סדר של נדרים ופרישות*.

בדומה לזה הוא גם טעם הגדרים והסייגים השונים שתקנו חז"ל, בעיקר, בזמן בית שני. בזמן בית ראשון האיר אלקות בגילוי; גם בשבעים שנה שלאחר החורבן הראשון, עדיין נותר במדה מסויימת, רושם גילוי האלקות שהיה בבית ראשון". אבל בבית שני שהיה חסר בגילוי אור הקדושה? ומשום כך גבר חושך הלעומת זה*, תקנו אז גדרים וסייגים?, כדי שיוכלו להתמודד בחושך הגדול של הלעומת זה.

ולכן מדור לדור, ככל שגבר החושך, כך הוסיפו יותר ויותר חומרות, גדרים וסייגים.

כשם שיש הבדלים בין הדורות בכללות, כך יש זמנים שונים אצל כל אחד: "יש זמנים שבהם מאיר אצלו אלקות, ואז, אל לו לחשוש מענני עולם הזה, כי לא זו בלבד שאין העולם מסתיר לו על האלקות, כי אם שהוא מגלה ומורה אלקות - "ראו מי ברא