191

לנשיאים שהם קודמים לעדה) שמסיים "מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים" (ולא "יחיד מומחה").

[וגם אינו מוסיף בספרי "ואם אין יחיד מומחה מתיר בשלשה הדיוטות" — ואדרבה, הפכו משמע, כפשטות לשון הספרי "שאין היתר כו' אלא מפי מומחים"].

אלא שרש"י לא בא להשמיענו כאן דיני התרת נדרים, אלא להדגיש גדרה ע"פ פשש"מ, שהתרת נדרים ע"י ראשי המטות היא באותו גדר דהפרת נדרים ע"י הבעל והאב, להיותו נשיא שבט — "יחיד מומחה"⁴¹ (ולא מצד היותם "מומחים" דעלמא)⁴¹; ומזה מובן שהפרת הנדר ע"י ג' הדיוטות הוא רק ענין של בדיעבד, היינו לא לפי שהתורה רבתה ג' הדיוטות להפרת נדרים מגז"ש (דאהרן ובניו וכל ישראל) דשחוטי חוץ⁴², שכחם שוה ליחיד מומחה, אבל רק בדוחק ובדיעבד⁴², "ואם אין שם יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

ו. מיינה של תורה שבפרש"י:

בתוכן ענין הנדרים, שאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, נאמרו בזה כמה אופנים בחז"ל, ובדברי הרמב"ם מצינו בזה ג' הלכות:

בהל' נדרים⁴³ כתב הרמב"ם "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהי' זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהי' כו' כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים⁴⁴ נדרים סייג לפרישות";

ובהלכה שלאח"ז⁴⁵ ממשיך "ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר";

ובהל' דעות כתב הרמב"ם⁴⁶ "ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד. . כך אמרו חכמים⁴⁷ לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

הרי לפנינו ג' אופנים בעבודת ה': א) פרישות מדברים המותרים ע"י נדר. ב) פרישות בלא נדר. ג) לא לפרוש מדברים המותרים.

וידוע הביאור בזה, שהמדובר אודות דרגות שונות בעבודת ה'⁴⁸:

מי שנמצא בדרגא נמוכה בעבודת ה' זקוק לפרוש א"ע גם מדברים המותרים, כי מצד המשכתו אחרי מותרות (דברים המותרים) יורד האדם למטה יותר, וכיון