944

202 לקוטי

אלא שלכאורה, אין זה טעם מספיק. הן אמת שהיתה צריכה להיות תשובה, אך ישנו הרי ענין ומעלה בהקרבת הקרבן עצמו, שיש בה הסגולה לכפר ולהסיר את הפגמים שנעשו על ידי העבירות; ולפי חילוקי הפגמים על ידי החטאים השונים, לפי זה הם החילוקים בקרבנות, הבאים לתיקון הפגמים. ובהכרח איפוא לומר, כי מחירו של אשם תלוי הגבוה משל חטאת, אינו רק בכדי לעורר את האדם לתשובה אמיתית, אלא גם משום שאשם תלוי צריך לכפר על פגם גדול יותר מאשר הפגם שמכפר הקרבן חטאת. ואינו מובן, איך שייך לומר שעל ידי ספק איסור יהיה פגם גדול יותר מאשר על ידי איסור ודאי?

ז. קרבנות בכלל מכפרים רק על חטאים הנעשים בשוגג?, כי גם עבירה בשוגג צריכה כפרה<. אף שעצם עשיית החטא היתה שלא ברצון, הוא עשה זאת שלא מדעתו, אבל זה עצמו שהאדם יכול היה לעבור עבירה בשוגג, מוכיח שאין הוא כהוגן, שכן אילו היה כראוי להיות לא היה נכשל אפילו בשוגג, כמו שנאמר: "לא יאונה לצדיק כל און". כלומר

ויקרא

שאשמתו של העובר עבירה בשוגג היא בכך שהניח לנפשו הבהמית להתחזק בפעולותיו - הבהמיות 5 הקודמות, (עוד בטרם נעשתה העבירה), שהן הביאוהו לכך שיוכל לעבור עבירה בשוגג.

הדברים הנעשים אצל אדם בדרך ממילא, שלא מדעתו ושלא בכוונה, מורים על מהותו, במה הוא שקוע, ובמה הוא מתענג. מעשי הצדיק, שתענוגו באלקות, הם פעולות של טוב וקדושה; ואילו זה שנכשל בעבירה, מוכיח הדבר שתענוגו מצוי בענינים של לאדטוב.

כשמעשה העבירה היה רק בשוגג, הרי, בפרט מסויים, גדול הפגם יותר ממעשה במזיד: כי כאשר האדם עושה פעולה בכוונה ומדעתו, אין היא מורה כל כך על הקשר העמוק של האדם עם הדבר שעשה; יתכן שכל המגע שלו עם הפעולה בא רק בשעת העשיה ואינו אלא בכח העשיה שלו ובדרגת הכוונה ודעת בה הוא עומד אז. אבל פעולה הנעשית אצלו מאליה, הרי היא מלמדת על מהותו, שבה קשור ה"אני" שלו, שהוא יותר מכוונה ודעת, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות