908

השייכות של "לי לשמי" עם ענין "בכל דרכיך דעהו", בהקדים דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה". לכאורה היה מתאים כאן יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהנתינה תהיה "לשמי", מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה", שהלקיחה תהיה "לשמי"? אלא שהתורה באה לרמז כאן, שקבלת הצדקה של העני תהיה לשמו יתברך**.

ידוע הרי, שהקב"ה קבע את סדר הבריאה באופן שיהיו בו עשיר ועני, והעני יזדקק לעזרת העשיר, וזאת כדי שיהיה בעולם ענין המשפיע והמקבל, ענין הצדקה*.

שהרי באמת הקב"ה הוא ה"זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", עניים ועשירים. אלא שהוא זן את העניים בצורה כזו, שנותן את חלקם לעשירים על מנת שיתנו הם לעניים. כך שהצדקה שהעשיר נותן לעני אין הוא נותן משלו, אלא את חלק העני שהפקיד הקב"ה בידיו.

מאחר שהקב"ה זן את העניים, הרי היה יכול לתת להם מיד את חלקם*; מדוע א"כ אופן הנתינה להם הוא ע"י

העשירים? והמענה לזה הוא כאמור: כיון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל בעצמו את השפעתו ללא כל ממוצעים לא היה צדקה וחסד בעולם -

וזה נדרש מהעני המקבל, שלקיחת הצדקה תהיה לשם מילוי הכוונה העליונה, של עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

י. ציווי והוראת התורה הרי הם נתינת כח. היכן יש צורך בנתינת כח מיוחדת שיוכל לפעול בעצמן שיהיה לשמו יתברך, ב"ויקחו". שכן ב"ויתנו" אין צורך נתינת כח מיוחדת, שתהיה לשמה (כי אף שכאמור לעיל, בנתינת הצדקה אינה חשובה כל כך הכוונה, אך מובן שמן הסתם זהו לשמה) כי: א) ממון הוא הרי דבר שאפשר לקנות בו חיי נפשו*, ובפרט אם עמלו על זה בכל כוחות נפשו, הרי כאשר אדם פועל בעצמו את האתכפיא למסור ממון זה לצדקה, מן הסתם עושה זאת לשמה. ב) כיון שבנתינתו לצדקה הרי הנותן מקיים מצוה, וכאשר יהודי מקיים מצוה עושה זאת מן הסתם לשם הקב"ה. נוסף לכך ישנה עוד עצה - לתת את הצדקה ללא פרסום, מתן בסתר שאז קל יותר לפעול בעצמו שיהיה לשמה.