906

מקדש" כפשוטו, כאשר נבנה המשכן מ"זהב וכסף וגו'".

כשם שכל י"ג (ט'ו) הדברים מהם עשו את המשכן נעשו הם בעצמם קדושים, כך הוא גם בנוגע למקדש שהאדם צריך לעשות מדברי הרשות שלו: שהם עצמם יהיו קדושה.

אין די שבהנהגת היהודי בא לידי ביטוי ההבדל בינו לבין, להבדיל, אינו יהודי, רק בזהירות מאונאה במסחר, השגת גבול וכו' - שכן זוהי רק עבודה של המנעות מלעסוק במסחר באופן האסור על פי תורה. אבל תכלית העבודה היא, שבתוך עשיית המסחר תורגש ותיראה אלקות; ולא רק שהמסחר יהיה לשם שמים, שישתמש בגשמיות לשם קדושה, אלא שהגשמיות עצמה תהיה קדושה (כפי שהוא ב"ועשו לי מקדש" כפשוטו, שהי"ג (ט"ו) דברים הם עצמם נעשו מקדש). שזהו פירוש של "בכל דרכיך דעהו""*; לא רק שדרכיך יהיו לשם "דעהו" אלא

תרומה שיחות 11

שבהם עצמם - "דעהו". בדוגמת אכילת שבת שהאכילה עצמה היא מצוה**, נדרשת להיות גם אכילת חול וכן כל דברי הרשות, שייעשו לא רק לשם שמים, אלא שגם בהם עצמם יהיה דעהו: שלחנו של אדם צריך להיות "שלחן אשר לפני ה'", שיהיה קדוש בדוגמת המזבח*, וכך בכל הענינים.

ז. לפי זה יובן גם הקשר בין פרשת תרומה לפרשיות שלפניה יתרו ומשפטים": בפרשת יתרו מדובר אודות מתן תורה בו נתחדש הקשר של רוחניות וגשמיות, חיבור עליונים ותחתונים; וענין זה עצמו (אך בהוספה), נידון גם בפרשת ואלה המשפטים "ואלה מוסיף על הראשונים"'*. אלא שזהו, רק חיבור בין רוחניות עם מצוות בדברים גשמיים, ובשעת מעשה. אבל בפרשת תרומה מדובר על "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", החיבור בין עליונים לתחתונים לא רק לגבי מצוות, כי אם גם בדברי הרשות - "בכל דרכיך