762

6 לקוטי

טובות טבעיות ותכונות לעשיית טוב וגם אין לו שייכות מטבעו לענינים מסויימים של רע - כמבואר בתניא, שאצל כל אחד מישראל מופרך לגמרי ענין הכפירה ח"ו, עד שעל זה מוכן האדם בלי שום טעם וטענה, למסור נפשו ולסבול יסורים הקשים ביותר.

ועל כך היא ההוראה האמורה, שגם בטוב הבא לישראל בתולדתו, נדרשת עבודה; לא רק שהוא צריך להתייגע להשיג את הטוב שאין לו מצד הטבע, אלא שצריך להתייגע גם על המדות טובות שיש לו מצד הטבע, לשפרן ולזככן ולהעלותן בקדושה.

ז. בזה גם יובן מה שכותב אדמו"ר הזקן להלכה בשולחן ערוך<: אף ש"גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א" - (שלכן מפרשים חז"ל ש"מלך זקן וכסיל"< הכוונה ליצר הרע ו"ילד מסכן וחכם" הכוונה ליצר טוב = יצר הרע נקרא "זקן" מפני שהוא מקדים לבוא אל האדם בשלוש עשרה שנה לפני יצר טוב, שמטעם זה נקרא "ילד"), אבל "תחילת", כניסת נפש זו הקדושה, הוא על ידי ועם חינוכו של ילד יהודי לתורה ומצוות, וגם ב"מצות מילה".

7) פי'"ח ואילך.

לך-לך

וטעם הדבר: טבע הגוף ונפש הבהמית מצד עצמם הוא להמשך לכל דבר גשמי וחומרי, כמו שנאמר בפסוק'*: "רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ", וכאשר על ידי מצות מילה נחלשת הלהיטות והתענוג בגשמיות - כנ"ל ממורה נבוכים - ועל ידי זה האדם מקבל להיטות ותענוג בקדושה, אז מקבל הגוף, בפנימיותו, את הנשמה האלוקית - "כניסת נפש דקדושה".

ח. להלכה זו - בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן - אין מצוין כל מקור. ויש לומר שמקורו מספר מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה, שמביא להלכה כהדיעה בגמרא\:: "קטן מאימתי בא לעולם הבא כו' משעה שנימול", שמשעה שילד יהודי נימול הוא קם לתחיית המתים:*.

זה שגוף של ישראל יכול לקום לתחיית המתים הוא מחמת ההשפעה של הנשמה על הגוף, באופן פנימי, פסקו זה של מנורת המאור ש"משעה שנימול" יקום התינוק לתחיית המתים, משמש איפוא מקור לפסק של אדמו"ר