428

יכול לו"*. יש, איפוא, להזדקק לעזר הקב"ה, ואילו "לקבל" את הקב"ה אפשר אך ורק ע"י קבלת עול. בלעדי קבלת-עול נעדר עזר הקב"ה, וממילא, בגלל היצר-הרע, נעדרת גם ההשגה.

כדרך שאנו מוצאים במתן תורה שההתחלה היתה - הקדמת נעשה לנשמע, שהיא קבלת-עול, שהרי מאחר שלא ידעו כלל במה המדובר - מובן שבלתי אפשרי היה שיהיה להם בדבר טעם ועריבות, אלא שקיבלו את התורה משום קבלת-עול.

כך גם ב"עבודה" הפרטית של כל אחד ואחד, נאמר*: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. דיוק הלשון הוא - עול, מבלי שתהיה עריבות בדבר. כפי שאדמו"ר הזקן מצטט ב"תניא"'י בהרחבה: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא כו" (=כשור הזה שנותנים עליו עול בראשונה) ואי האי לא אשתכח גביה - אינו יכול גם לזכות לעבודת-השגה.

כך יובן את אשר ענה רבא לצדוקי על טענתו*: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" (=עם פזז שהקדמתם פיכם לאזנכם, בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"). רבא השיב לו: "תומת ישרים" - ופירוש הדבר: תמימות בני ישראל בהקדימם נעשה

חג הסוכות

יסוד העבודה הוא קבלת עול, אך, כמוסבר, יש לשעבד גם את השכל לאלקות, אלא שעבודת ההשגה אפשרית רק לאחר קדימת קבלתדעול, כאמור, לפיכך ההלכה שבראשונה ניסוך המים, שתחלתו משקידש היום, ורק לאחר מכן יש אפשרות, ויש צורך, לגשת לעבודת ההשגה, ניסוך היין.

כד. הרמב"ם, בפי' המשניות5, נותן נימוק למשנה של "בכל מערבין, חוץ מן המים" - שלעירוב יש צורך בדבר המזין ואילו המים אינם מזינים, כי אם מוליכים את המזון אל כל חלקי הגוף.

אף קבלת-עול, שנמשלה למים, אין בה עצמה עריבות ואינה "דבר המזין", אבל על ידה מגיעים גם להשגה, כאמור.

כה. כשם שעצם קבלת העול מוסיף גם להשגה - כך גם השמחה הנובעת מקבלת עול פועלת תוספת שמחה בהשגה. לפיכך היתה השמחה בכל זמן חג הסוכות, כביטוי הגמרא*: "שלא טעמנו טעם שינה", ואף בזמן ניסוך היין.

בעת השינה דומה האדם לבהמה,