415

והעולם הזה בפרט, התבטא בלשון "ותשמע", לשון ריחוק.

אך ישעיה, שנבואתו נכללת בנבואת שאר הנביאים - כי למרות שראה את המרכבה, אינה אלא מרכבה דבריאה - התבטא לגבי שמים (אצילות) בלשון "שמעו", לשון של ריחוק, ולגבי ארץ, בלשון "האזינו", לשון של קירוב.

ד. ברם, לפי זה בלתי מובן: לשם מה היה צריך משה רבנו לדבר כלל בדבר בי"ע, וישעיה הנביא - בדבר אצילות?

היה, איפוא, משה רבנו צריך לדבר רק על אצילות.

כן - ישעיה הנביא, שראה מרכבה דבי"ע, למה היה צריך לדבר לשמים?

אך הענין הוא:

כשם של-פי הנגלה מוסבר הטעם ללשונות ההפוכות שבמשה וישעיה בכך שהשמים והארץ הם שני עדים% ומאחר ולפי ההלכה צריכה להיות "עדותם מכוונת", ששני העדים יעידו דבר אחד, השמיעו משה וישעיהו לשונות הפוכות כדי שיחד יהיו בשני

העדים - שמים וארץ - שתי הלשונות, של האזנה ושל שמיעה.

- כך גם ברוחניות, יש "להשוות" את אצילות עם בי"ע ("עדותם מכוונת"): אצילות "תומשך" בבי"ע, ובי"ע יעלו לאצילות.

משום כך דיבר משה גם על בי"ע - כדי "להמשיך" אצילות בבי"ע, וישעיה דיבר גם על אצילות, כדי להעלות בי"ע לאצילות.

שכן ענינו של משה - המשכה מלמעלה למטה, והוא הדבר שמשה "המשיך, את התורה למטה, וענינו של ישעיה הנביא - העלאה מלמטה למעלה, משום שנביא שימש מוכיח, וענינה של תוכחה הוא השפעה על הנבראים להתעלות מלמטה למעלה, לפיכך דברו שניהם על שני הענינים - כדי להביא את "התכללות" מעלה

בעלי התעסקות.

צריכה, איפוא, להיות "התכללות" שני הסוגים: על יושבי אהל לדעת ש"כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו"', כי דרוש גם קיום המצוות, לפי שהלימוד צריך להיות אך ורק על-מנת לעשות, "תלמוד גדול - שהתלמוד מביא לידי מעשה"?'.