270

5 לקוטי הופכות הברכות הקודמות להיות לבטלה"*.

יתכן לומר: לאמתו של דבר הרי הן ארבעים ותשע מצוות נפרדות. מצוה מיוחדת לכל ערב. אך המצוה היא - לספור בערב הראשון את הספירה הראשונה, בערב השני - את הספירה השניה, בשלישי - את השלישית, וכן הלאה, ולפיכך, כשאדם מחסיר יום אחד מן הספירה. דוגמא: אדם שהחסיר את ספירת הערב השני אינו יכול לומר לאחר מכן: היום שלשה ימים, ארבעה ימים וכו', שכן לא תתכן ספירה שלישית ורביעית בלי שניה, כך שהחסרת ספירה אחת פוגמת רק בימים הבאים, אבל לא בימים הקודמים, משום שכל יום מהוה מצוה מיוחדת.

יח, קיימת "חקירה", ביחס לספירה, אם עצם ענין הספירה הוא מציאות מסוימת, והתורה אומרת

שמציאות זו תהיה מצוה ביחס לעומר, שמיטה ויובל וכו'. או שהדבר לכשעצמו, לולא המצוה, אינו מציאות כלל, משום שמספר אינו מציאות, ורק מצד המצוה - "מצותיה אחשביה" - הופך הוא למציאות.

המסקנה המעשית של "חקירה" זו להלכה היא: עבד שהשתחרר בתוך ימי הספירה, והיה נוהג לספור גם בהיותו עבד - האם אפשר לו לספור עתה בברכה. אם עצם ענין הספירה הוא

מציאות לעצמה, הרי, מאחר שספר גם קודם לכן, יכול הוא לספור לאחר מכן בברכה, אבל אם כל מציאות הספירה אינה נובעת אלא מן המצוה, הרי, מאחר שתחלה לא היה הדבר לדידו משום מצוה - לא היתה קיימת המציאות כלל, כאילו לא ספר, ואם כן אינו יכול עתה לברך.

- לגבי גר שנתגייר בימי הספירה אין השאלה קיימת, שכן הוא נעשה אדם חדש, "כקטן שנולד".

בשאלה זו דן גם "מנחת חינוך"**, אלא שהוא אינו דן בדבר לאור הפגם במציאות הספירה, כי אם לפי הסברה שכל ארבעים ותשעת הימים מהוים מצוה אחת, ולפי זה קיימת השאלה לא רק בעבד שהשתחרר, כי אם גם בקטן שגדל בימי הספירה. כיון שהשאלה היא משום שכל הימים הם מצוה אחת - יש מקום לשאלה גם בקטן שגדל. אמנם גם בקטן יש מצוה בדבר, משום חינוך, אבל מאחר שאינה אלא מדרבנן - יתכן שמצוה דרבנן אינה יכולה להשלים מצוה דאורייתא.

אך לפי מה שהוסבר, שכל יום הוא מצוה לעצמו, אלא שהפגם הוא משום שאי אפשר להיות שלשה ימים בלי שני ימים וכו' - הרי דבר זה שיש להזדקק לימים הקודמים אינו משום המצוה שבהם, כי אם משום המציאות שבהם, - ואם כן קיימת השאלה רק לגבי עבד שהשתחרר, משום שלא היתה בספירתו