227

בהמשך הפרשה מדובר במיתת שני בני אהרן והציווי להזהר שלא לבוא לידי כך.

ידוע? שתוכן מיתת שני בני אהרן הוא - "רצוא" (למעלה) בלי "שוב". מכאן מובן שבני ישראל עמדו אז במצב נעלה מאד, עד שהיתה דרושה זהירות מכלות הנפש ממש.

למרות זאת באים, בפרשה זו עצמה, הציוויים בדבר אכילת שקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם, דבר שהוא מאוס גם מבחינת השכל האנושי, ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד משתלבת סמיכות פרשה זו לענינים כה נעלים?

אך יש לומר שלמרות שמדובר כאן בדרגות נעלות בא בכל זאת בסוף הציווי בדבר "קבלת עול": "כי אני הוי' המעלה אתכם וגו'" - "על מנת שתקבלו מצוותי" - משום שהרי הגוף קיים אף הוא3. ומצד שנל - למעליותא: שרשו של הגוף, נובע הרי, מדרגה הנעלית משכל, השגה והתבוננות. ולפיכך הוא שייך בעצם לענינים שאינם בגדר השגה כו'.

שמיני

- המסקנה המעשית מן האמור היא כי הכרח להזדקק בכל דבר ל"קבלת עול", אף כשאדם שרוי במצב נעלה. ללא קבלת עול עלולה לבוא, במשך הזמן, נפילה עד לאכילת שקצים כו' ח"ו.

(משיחת ש"פ שמיני. תש"

יא בהפטרת פרשת שמני מסופר כי דוד המלך העלה את ארון האלקים מבית עובד אדום הגתי אל עיר דוד. על היותם בדרך נאמר: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', ודוד חגור אפוד בד", ואילו כשמדובר על בואו לעיר דוד נאמר: "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

יש להבין את הרמז בשינויים שבין לשון הכתוב לגבי עיר דוד לבין לשון הכתוב לגבי מחוץ לעיר דוד: תחלה מוזכר "ודוד חגור אפוד בד", ואילו בעיר דוד לא מוזכר דבר זה. ב) תחלה נאמר "מכרכר", ואילו בעיר דוד - "מפזז ומכרכר".

כן יש להבין את המסופר בהמשך הדברים כי מיכל בת שאול ראתה את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' "ותבז לו בלבה", ועל כך ענה לה דוד: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך כו' ונקלותי עוד מזאת". - לשם מה הקדים: "אשר בחר בי מאביך", והרי די היה בהסברת סיבת השמחה?

יב. ביחס לאפוד בד אומר הרמב"ם שאינו משמנה בגדי כהונה,