6

ובהקדמת תפלה זו, תוך ידיעה שהגשמי לכשעצמו אין לו קיום כלל, כי הקב"ה צריך תמיד לחדשו, ושמציאות העולם היא רק כדי להשלים את הכוונה העליונה "ולכבודי בראתיו" וגו' - ישנה האפשרות לעסוק בעניני העולם מבלי לחשוש מה"מים הזדונים".

לפני התפלה ההנחה היא שהעולם הוא דבר עיקרי* ומציאות לעצמה ח"ו, אז מונח אצלו בפשיטות שאת המותר - בודאי מותר לעשות, הספק - אף הוא מותר משום "אוקמי אחזקתיה" - להשאיר את המציאות בחזקתה - "חזקה" של "עולם".

אבל, כשההנחה היא שבאמת אין מציאות כלל, ישנו רק הקב"ה והוא מחדש את העולם מאין ואפס המוחלט לשם הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"5, ולפי הנחה זו הרי "מציאות" היא רק מה שמסייע למימוש כוונה זו - אי המסקנה היא הפוכה: מה שאסור וסותר לכוונה - אסור בהחלט, ולא רק דברים האסורים אלא גם דברי מותרות - אסורים. והתשובה ליצר-הרע הטוען שיש צורך בדברים אלה - היא: הבא ראיה משום שה"חזקה" היא שישנה רק אלקות ו"המוציא מחברו - עליו הראיה"*.

וכפתגם החסידים: "האסור - אסור, והמותר - אין צורך בו".

וזאת היא המשמעות של "בוא אל התיבה" - לבוא אל תוך "תיבות" התורה והתפלה ולהיות תמיד מוקף בהן, תוך הנחה שעיקר המציאות הוא תורה ותפלה, ושאר הענינים הם רק אמצעים להם, - ואם אף שישנה התעסקות בענינים גשמיים וכו' מפני הצורך בגוף בריא, הריהי עבודת השם, או ענין לשם עבודת השם.

הדרך היחידה להפטר ממי המבול, הן מתהום רבה והן מארובות השמים, היא - בוא אל התיבה, שאז כל דבר שאינו ענין של קדושה - אין לו מקום, וכל הפרטים שיש בהם צורך הם באופן של "בכל דרכיך - דעהו"".

וו לכאורה, ניתן להסיק מן האמור שיש להסתגר בתיבה, תיבות התורה והתפלה, בלי כל תשומת לב לנעשה בזולת, תוך טענה: "אני את נפשי הצלתי".

- באה אמירת התורה: "בוא אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך", לא אתה בלבד - כי אם גם בני ביתך וכן "בניך - אלו התלמידים"*', ובסופו של דבר - כל ישראל,

- הנכללים ב"אשתך" או ב"בניך", כי "אשה" משמעותה: מקבל*', וכל יהודי מקבל מרעהו, שהרי כל ישראל הם קומה אחת שלימה? -