61

רק "חכמתו ית'" [ומ"ש שם שהחכמה "היא בבחי' העלם והסתר", היינו רק לגבי "בחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה" דבינה²²].

ועד"ז צריך ביאור בסוף הפרק, כשמבאר כיצד "ההתבוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה. . מחכמה. . יו"ד של שם הוי'" — למה צירף לענין ההתבוננות (דבינה) גם "להשכיל באמתתו" (שהיא פעולת החכמה)?

ויובן זה בהקדם ביאור כללי בסוף הפרק כאן, שלאחרי שמסיים אדה"ז ביאור ד' אותיות הוי' בנפש האדם, מוסיף: "וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה ג"כ מהתורה. . בחי' יו"ד של שם הוי' וכו'".

ואינו מובן:

א) מה חסר בביאור ד' אותיות שם הוי' שבנפש שלפני כן, שהוזקק להוסיף ש"ההתבוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה. . בחי' יו"ד של שם הוי'"?

ב) בכל אופן: למה בא ענין זה בסוף הפרק, דלכאורה מקומו לעיל, בביאור אות יו"ד שבנפש — דלאחרי שמבאר ש"שכל הנעלם (ה)מרומז באות יו"ד שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל כו'", היינו ש"שכל הנעלם" דאות יו"ד הוא השורש לההתבוננות באמתתו וגדולתו ית', הנה בהמשך לזה הול"ל "וגם ההתבוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה דאורייתא מחכמה נפקא היא בחי' יו"ד של שם הוי' כו'".

ג) מהו החילוק בתוכן בין זה ש"שכל הנעלם" (המרומז באות יו"ד) הוא המקור שממנו נמשך הכח "להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו", להא ש"ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה. . מהתורה. . יו"ד של שם הוי'"? דלכאורה היינו הך, שהאדם לוקח "נקודה" המבוארת בתורה ומתבונן בה בהרחבת הדעת וההבנה, ומהו החילוק אם הנקודה היא מחכמה שבנפש או שנקודה זו מקורה בתורה?

ו. ויש לומר הביאור בכל זה:

בביאור ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם, מדגיש אדה"ז בלשונו ענין שלא פירשו בביאור שם הוי' שלמעלה, והוא, שהמדריגה העליונה (הנרמזת באות הקודמת שבשם) היא שורש ומקור למה שלמטה ממנו.

וכמו בביאור אות יו"ד, שלעיל²³ לגבי ביאור אות יו"ד של שם הוי' למעלה כותב רק שהיא "מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחי' העלם והסתר קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה", אבל למטה בנפש האדם אינו אומר שהוא "שכל הנעלם קודם שבא לידי גילוי", אלא מדייק "שכל הנעלם. . שבכחו לצאת אל הגילוי", שזה מדגיש שזהו ענינו של שכל הנעלם, שהוא ה"בכח", המקור והשורש, "להבין ולהשכיל כו'".

וכן לאח"ז, לאחרי ביאור אות ה"א בנפש האדם, מדייק אדה"ז "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו