93

עושין כמה מצות בעפר²⁷ מי יכול לקללן".

הרי לפי דרשה זו מבוארים היטב דברי בלעם שנקט ענין העפר דוקא — שכ"א מישראל הרי סדר היום הרגיל שלו הוא לקיים כל עשר מצות אלו עד שטועם פת כו' — ולמה לא הביאה רש"י? אלא לפי שמצות אלו שחשיב במדרש אינן נחשבות למצות שעושין בעפר, כי רובן הם בפירות ובתבואה, בגידולי הקרקע, ולא בעפר הקרקע].

אבל א"כ צ"ע למה חשיב "לא תחרוש בשור ובחמור", הרי מצוה זו אינה מצוה שבעפר, אלא מצוה של כלאי בהמה (והרי האיסור הוא גם "להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא"²⁸).

גם יש כמה שינויי לשון בפרש"י לגבי לשון המדרש: (א) במדרש הלשון "מי יוכל למנות מצות כו'" (ע"ד לשון הכתוב "מי מנה"), ואילו ברש"י הלשון "אין חשבון במצות כו'", (ב) במדרש "שהם עושים בעפר", ובפרש"י "שהם מקיימין בעפר", (ג) במדרש מסיים "וכן כולם" ובפרש"י "וכיוצא בהם"²⁹.

ד. ויש לומר נקודת הביאור בכל זה:

לפי ב' הפירושים, מ"ש "מי מנה עפר יעקב" (בתמי'), הוא רק בשם המושאל, אבל לא שאינם בגדר מנין כלל. לא מיבעי לפירוש הב' דקאי על המצות שעושין בעפר, הרי ודאי שהם במספר מוגבל (דכל מצות התורה כולן אינן אלא תרי"ג מצות, מספר מוגבל³⁰); אלא אפילו לפירוש התרגום דקאי על בנ"י, ומפורש בתורה³¹ "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה", הרי אין הכוונה שאי אפשר למנות את בנ"י (שהרי סו"ס הם במספר מוגבל), אלא שמפני עוצם הריבוי אין מונים אותם (כמו שאין מונים עפר הארץ)³².

ויש לומר, שבדיוק לשונו (הן באופן העתקת לשון התרגום והן בשינוי לשון המדרש) בא רש"י להשמיענו, שע"פ פשוטו של מקרא, אין הכוונה ב"מי מנה גו'" לענין של ריבוי עצום (של בנ"י או של מצות), אלא לתאר מעלה באיכות של בני ישראל, שמחמתה אינם בגדר מנין (כדלקמן).

וההכרח לפרש כן, יש לומר: כוונת בלעם בנבואה זו בפשטות היא — לבאר למה אינו יכול לקללם, כדבריו בהקדמה לנבואה זו, "מה אקוב לא קבה אל גו'", והיינו, דכיון שכבר נתברכו שיתרבו כעפר הארץ, אי אפשר לקללם למעטם ח"ו.

אבל לפ"ז אינו מובן: בפסוק הקודם