62

ומה שרש"י בפירושו ממשיך לפרש "שלומית, דהות פטפטה שלום עלך שלום עלך שלום עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל, בת דברי דברנית היתה מדברת עם כל אדם", כבר כתבו מפרשים¹³, שכוונתו לבאר שגם היא עצמה לא נתפרסמה לגנות בכתוב זה, כי אין זה שם העצם שלה אלא רק על שם מעשי' (וא"כ לא נתפרסם מי היא אשה זו).

ועדיין צריך להבין בעצם הדבר שהתורה מספרת גנותה¹⁴ של אשה ישראלית, איזו שתהי' (אף שעי"ז מתפרסם שבחם של ישראל), והרי אפילו "בגנות¹⁵ בהמה טמאה לא דיבר הכתוב".

ב. והנה לפי פשוטו יש לומר, בהקדם מ"ש במפרשים¹⁶, שזה שהאריך הכתוב בפרטי ייחוסו של המקלל הוא כדי לבאר איך אפשר שאיש מבני ישראל יבוא לקלל את השם ר"ל, שבאמת לא יתכן כזאת באיש ישראל, אלא לפי¹⁷ שאביו הי' איש מצרי ואמו נאנסה לפי שהיתה דברנית, הרי כיון שלא הי' זרע מעליא, לכן ירד למדריגה כזו עד ש"ויקב גו' את השם ויקלל".

ועפ"ז יש לומר, דכשם שעצם סיפור מעשה המקלל אינו ענין לזה שאין התורה מספרת ומפרסמת בגנות ישראל — לפי שאין כוונת הכתוב לספר הגנות אלא להודיע הלכה ומעשה רב¹⁸, הדין דמקלל, חיוב מיתה שלו ופרטי דינים הקשורים בו (וכן פרטי דינים שנאמרו בקשר ושייכות לדין זה¹⁹ "ואל בני ישראל תדבר לאמר"), עד"ז הוא בהיחוס ובהנהגה דאמו, שהוא בכדי להזהיר ביותר ע"ד הנהגת והצניעות דבת ישראל מלהיות פטפטנית (אפילו באופן של לשאול בשלום הכל)²⁰, ומלהיות דברנית, כיון שמהנהגה כזו אפשר שיבוא לא רק קלקול אצלה וכו', אלא שיולד בן שיקלל כו' ר"ל.

ויתירה מזו: זה שכתוצאה ממעשה זה נולד בן שקילל, הוא דבר פלא, שהרי היא לא נכשלה בזה במזיד אלא היתה מוטעת, וזה שהיתה "שואלת בשלום הכל"²¹ לא הי' ענין של פריצות, אלא ענין של הנהגה בסבר פנים יפות כלפי כל אחד²², ומ"מ יצא מזה בן כזה שקילל