64

למשה ("אמור גו' ואל כל בנ"י") הי' אפשר לכלול גם פרט זה. ומשמע מזה, שבנדו"ד עשה זאת משה מדעת עצמו].

ד. ויש לבאר טעם הדבר ע"פ הכלל²³ ד"כהנים זריזין הן", וא"כ אין צורך להזהיר ב"ד עליהם, ולכן מפרש דהצורך באזהרה (אמירה) נוספת הוא רק בשביל כהנים קטנים שאינם שומרים א"ע מן הטומאה.

[ומ"ש רש"י על "קדושים יהיו" "על כרחם יקדישום ב"ד בכך" (וכן על "וקדשתו" פי' "שאם לא רצה לגרש הלקהו כו'") — אין זה תוכן הענין ד"להזהיר ב"ד על הכהנים", ד"להזהיר כו'" הוא דין כללי, שב"ד צריכים להשתדל שהכהנים ידעו ויזהרו בכך [ע"ד "להזהיר גדולים על הקטנים", שהפירוש בזה הוא²⁴, שהוא חיוב על הגדולים לדאוג שהקטנים לא יטמאו א"ע], משא"כ הא ד"על כרחם יקדישום ב"ד בכך" הוא דין פרטי, שכהן הרוצה לטמא את עצמו, כופין אותו ב"ד בעל כרחו ומפרישים אותו מן הטומאה, וכן אם נשא אשה פסולה, מענישים ומייסרים אותו].

אלא שעפ"ז צ"ע לאידך גיסא, כיון שאין צורך בכך, אמאי הזהיר משה את ב"ד של ישראל על הכהנים?

ויובן זה בהקדים ביאור הכלל דכהנים זריזין הם, שיש לפרשו בשני אופנים: א) זהו מצד עבודת הכהונה²⁵, דכיון שהם עוסקים בעבודת הקודש (או שנמצאים במקדש) ה"ז פועל בהם ענין הזריזות. ב) זהו מצד עצם ענין הכהונה²⁶, דכן הוא טבע ותכונת הנפש של כהן בעניני כהונה (וכלשון רש"י²⁷ "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים כו'", ובמ"א²⁸ "בקיאין הן בכל. . דכתיב בהן²⁹ יורו משפטיך ליעקב").

והנפק"מ — בענינים שאינם שייכים לעבודת הכהונה, האם גם בהם אמרינן כהנים זריזין הם.

[דאע"פ שבהלכות שבהן שווים כל ישראל לא מצינו חילוק בין כהנים ושאר ישראל (לדוגמא — לא מצינו בגזירות חכמים שרק בישראלים גזרו גזירה ולא בהכהנים — להיותם זריזים) — הרי זהו לפי שהענין דכהנים זריזים הם אמרינן רק בענינים השייכים לכהונתם; אבל אכתי יש מקום לעיון בענינים שאינם שייכים לעבודת הכהונה, האם גם בזה אמרינן כהנים זריזים הם²⁵].

וכמו בעניננו — הפרישות מטומאה (ואיסורי חיתון כו'), שזהירות זו צ"ל בכל מקום (אפילו בחו"ל) ובכל זמן (גם כשאין ביהמ"ק קיים), ואין כאן זריזות הבאה מעבודת הכהונה, אלא שזהו א' מעניני כהונה.