63

ציווי זה אזהרה לב"ד (של ישראל) לשמור את הקטנים מן הטומאה, אלא חיוב על (כל) הכהנים לשמור את הכהנים הקטנים.

ג. אלא שעדיין אין הענין מיושב כל צרכו, דאף שמלישנא דקרא מוכח שאין הכוונה ב"ואמרת אליהם" להזהיר ב"ד על הכהנים, אבל¹⁷ בקרא גופא יש להבין, אמאי לא נצטווה משה בפירוש להזהיר את הב"ד על הכהנים?

זאת ועוד: בשלמא אם נפרש ד"ואמרת אליהם" היינו "להזהיר ב"ד על הכהנים", מובן מה שנאמר בסוף הענין "וידבר משה גו' ואל כל בני ישראל", שמשה הזהיר את הב"ד (של ישראל) על הכהנים, שהרי כן נצטווה מלכתחילה מפי הגבורה.

ואף שזה נאמר לאחרי הפרשה ע"ד דיני כהן בעל מום (שלא יעשה עבודה כו'), וע"ז הי' דיבור בפ"ע¹⁸ — י"ל, דמ"ש בתחילת הפרשה "ואמרת אליהם" (להזהיר ב"ד על הכהנים) קאי גם על הפרשה שלאח"ז אודות דיני כהן בעל מום (ולכן בדיבור השני¹⁸ (אצל דיני כהן בעל מום) מקצר הכתוב ומפרט רק "דבר אל אהרן"¹⁹), ובסיום פרשיות אלה מסופר כיצד קיים משה רבינו את הציווי — "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", שהזהיר ב"ד על הכהנים (בכל הנאמר לפנ"ז²⁰);

אבל ע"פ פרש"י ד"אמור ואמרת" היינו "להזהיר גדולים על הקטנים", צריך לומר, דזה שהזהיר משה את הב"ד (של ישראל) על הכהנים (גם בדיני בעל מום²¹), עשה זה מדעת עצמו.

[ואע"פ שמצינו בהרבה מקומות שלא נזכר בקרא ציווי הקב"ה למשה אלא רק דיבור משה לישראל, כי ע"פ פשש"מ אין הכרח שהכתוב יפרש זה להדיא, דמובן מאליו שדיבור משה לישראל הי' לפי שכן נצטווה מפי הגבורה²² — דוחק קצת, לכאורה, לפרש כן בנדו"ד (שהכתוב מפרט רק דיבור משה לב"ד ולא ציווי הקב"ה אליו על כך), כיון שרק ע"י הוספת תיבות אחדות לחוד בציווי ה'