40

ולכן במצב מסויים מעכבים את הטומאה.

וגם ענין זה (כמו כללות ה"חסד" שבנגעים) עושה הקב"ה גם עם איש זה שסיפר בלשון הרע עד שנשתנו קירות ביתו, שגם על ממונו חסה התורה, וכמודגש במשנה²⁴ (בדין ד"ופנו את הבית") "על מה חסה התורה על כלי חרסו כו' אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי כו' אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק"²⁵.

ג. עפ"ז יש לומר, ששני האופנים הנ"ל — הפקעת דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה" (הנלמד מ"וביום הראות בו. . יש יום שאי אתה רואה"), או דחיית ראיית הנגע אפילו לדבר הרשות — מורים על ב' סוגי מעלות של איש ישראל שאי אפשר שיבטלו (שלכן נמ צאות הם אפילו במי שנענש בנגעים, שזה מורה על מצבו הירוד ביותר כנ"ל).

ביאור הענין:

בזה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי. . של רשע" ניכרת מעלתו של כל איש ישראל, שכ"כ חביב הוא לפני הקב"ה, עד שהתורה חסה לא רק עליו (על גופו ונפשו), אלא על כל דבר שלו, אפילו "ממונו הבזוי", דעם היות שזהו רק "דבר הרשות" (שאינו בשביל מצוה וקיום ציוויו של הקב"ה, רק להנאתו של איש זה), מ"מ, להיותו ממון של איש ישראל, הרי התורה חסה עליו וכמאמר²⁶ "התורה חסה על ממונן של ישראל" (ואע"פ שחטא ישראל הוא²⁷).

וזה שמפקיעים דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה" של זה שנראה בו נגע — מורה על מעלת מעשה המצוה של איש ישראל, שגם "דבר מצוה" של מי שנראה בו נגע, שעמד ברשעו כ"כ, עד שלא התחרט גם לאחרי שנשתנו קירות ביתו וגם נשתנו בגדיו, ויש צורך שישתנה עור גופו, מ"מ יש בכחו של "דבר מצוה" שלו להפקיע דין ראיית נגע.

ויש בזה מה שאין בזה:

זה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי. . של רשע" קשור עם מעלתו של איש ישראל מצד שם וענין ישראל, דלהיות שישראל "אע"פ שחטא ישראל הוא", דגם איש רשע לא נפקע ממנו שם "ישראל", ולכן אין נפק"מ באיזה ענין מדובר, דאפילו ב"ממונו הבזוי" ושמשתמש בו רק ל"דבר הרשות", הקב"ה חס עליו (להיותו בבעלות איש ישראל).

וזה שמפקיעים דין ראיית נגעים מפני "דבר מצוה" של המנוגע, ה"ז מורה על גודל קדושת מעשה המצות שלו, שמחמת קדושת המצוה א"א שיחול דין טומאת נגעים²⁸. דהגם שעושה מעשי רשע ומפריד עצמו מכל דבר שבקדושה ולכאורה אינו שייך (במצבו זה) לענין של קדושה גלוי' [דאע"פ ש"ישראל הוא", הרי יש מקום לומר שאין זה מספיק שיהי' אצלו ענין של קדושת המצוות