39

שלא חל דין ראיית נגע בימים אלה, לכן גם אם עבר הכהן וראה את הנגע, אין בה בראי' זו הכח לטמא].

וזהו גם הטעם לכך ש"דבר הרשות איכא בינייהו": אם ילפינן חתן ורגל מק"ו ד"אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה", שזהו רק בגדר "דחוי'", הרי כשם שבנגעי בתים נדחית ראיית הנגע גם בשביל דבר הרשות, כן נדחית גבי טומאה דגופי'; אבל אם זהו דין תורה שימים אלו הופקעו מדין ראיית נגע, מסתבר שדין זה אינו אלא בדבר מצוה, שרק דבר מצוה בכחו להפקיע כל דין ראיית הנגע בימים אלה.

ב. ויש לבאר ב' אופנים אלו ע"ד הדרוש והמוסר, ובהקדם דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת צרעת¹⁸: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא הי' בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו כו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהי' מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".

ומדבריו מובן¹⁹, שענין הנגעים הוא ענין של חסד מלמעלה, לטובת האדם ולתועלתו, כדי שע"י הנגעים ישוב מדרכו הרעה. וכמ"ש החינוך "משרשי המצוה²⁰ שרצה האל בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו. . מאהבת²¹ ה' אותם יודיע מוסרו".

ועוד זאת, שבענין הנגעים רואים את גודל אהבתו של הקב"ה לכאו"א מישראל, גם לרשע, שכדי להזהיר אותו ולהפרישו מדרכו הרעה, משנה הקב"ה סדרי וטבע הבריאה (באופן של "אות ופלא"), עד שרשע זה ישוב מדרכו, "שלא יתעסק בשיחת הרשעים", ושיחתו תהי' כ"שיחת²² כשרי ישראל"²³.

ויש לומר, שמטעם זה דוקא בדיני נגעים אמרה תורה שיש מצב שמעכב טומאת הנגע עד לאחרי זמן, הן בנגעי בתים, ש"וצוה כהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", והן בנגעי אדם, דחתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, ללמדנו, שהנגעים עצמם באים מצד חסדו של הקב"ה, "כאשר ייסר איש את בנו",