10

מפורש שבנ"י קיימו בפו"מ "מצות השם עלינו" בהקרבת הפסח, והמצרים לא היו יכולים לעכבם; ו(אח"כ) להוסיף, שלא רק שבנ"י יכלו לקיים מצות השם בהקרבת הפסח (ולא היו רשאין לומר להם דבר) אף ששחטו את אלהיהם של המצרים, אלא שגם פעלו עליהם עד כ"כ ש"עשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" כדי "שישלחו את ישראל" [ובפרט שכל מה שמוסיפים בהנסים שאירעו בשבת זו מבואר יותר הטעם שנק' שבת הגדול²³].

ד. ויובן זה בהקדם מ"ש אדה"ז בהמשך דבריו בשולחנו שם²⁴: "נוהגין במדינות אלו שבשבת הגדול במנחה א"א ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו וכו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים".

ולכאורה צ"ב — למה נק' המאורעות דשבת הגדול "התחלת הגאולה והנסים"? והרי לכאורה אין כאן אלא עוד נס בשייכות ליציאת מצרים, והרי כבר היו לפנ"ז כל המכות שהביא הקב"ה על המצרים, וכן התחלת הגאולה היא לכאורה מראש השנה שאז "בטלה עבודה מאבותינו במצרים"²⁵.

ויש לומר, שכוונת אדה"ז שהנס דשבת הגדול נחשב כהתחלת היציאה בפועל ממצרים (וכן מ"ש "והנסים", היינו הנסים הקשורים עם היציאה בפועל). כלומר, גודל הנס דשבת הגדול אינו (רק) בזה שנהרגו הרבה מצרים ("למכה מצרים בבכוריהם"), אלא בעיקר בכך שבכורי מצרים דרשו ותבעו "שישלחו את ישראל", עד שבגלל זה "עשו הבכורות עמהם מלחמה", ומפני נס זה נחשב זה התחלה של היציאה ממצרים²⁶.

ועפ"ז יש חידוש עיקרי בטעם זה לגבי הטעם שבטור, וכן הטעם שבבעלי התוס' — שלטעמים הנ"ל ה"ז רק נס שאירע בקשר לק"פ ויציאת מצרים, אבל לאדה"ז ה"ז חלק מיציאת מצרים גופא.

וזהו גם דיוק "כותרת" סימן זה בשו"ע אדה"ז — "מנהג שבת הגדול", שליתא בשו"ע המחבר (ושם אין כותרת כלל לסימן זה):

במחבר הובא רק שיום שבת זה "קורין אותו שבת הגדול" — קריאת שם לחוד, ולא הביא שום מנהג מיוחד לשבת זו, והיינו לפי שלהטעם שבטור ודבעלי התוס' לא מתאים לתקן מנהגים מיוחדים לשבת זו (כנ"ל ס"ב); משא"כ לאדה"ז שנס זה הוא "התחלת הגאולה והנסים", לכן יש "מנהג שבת הגדול"²⁷, שמתחילים לומר בשבת זו "עבדים היינו" (ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן).

ואתי שפיר בפשטות הטעם שהביא אדה"ז רק הטעם שבתוס' ולא הביא כלל הטעם שבטור, כי רק טעם זה מבאר "מנהג שבת הגדול".

ה. לפי ביאור זה בדברי אדה"ז יומתק יותר עוד ענין ב"שבת הגדול" — ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת. .