152

ובפרט שמפורש בפרש"י לעיל עה"פ¹⁹ "ועיני לאה רכות", "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן"²⁰, והיינו שלא רצתה לעלות בגורלו של עשו, אף שעי"ז יכולה להחזירו למוטב²¹.

והביאור בזה — ע"פ פנימיות הענינים:

אע"פ שכל שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, נקראים בשם "אבות" (כמרז"ל "אין קורין אבות אלא לשלשה"²²), לפי שהמדות דאברהם יצחק ויעקב עברו בירושה לכל אדם מישראל²³, מ"מ, יש מעלה ביחסם של כל ישראל ליעקב אבינו לגבי היחס לאברהם ויצחק. דלהיות שרק יעקב היתה "מטתו שלימה"²⁴ (דלא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו²⁴), הרי מובן, שהוא עיקר ה"אבות" של עם ישראל, ה"כלל" של כל בנ"י עד סוף כל הדורות (ובלשון רבינו הזקן²⁵, דנשמת יעקב היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל"), ולכן נק' "אומה זו" בשם "עם ישראל" (שמו של יעקב).

והנה אף שכל חילוקי המדריגות שבישראל שרשם מהאבות, כפי שהם ביעקב הרי הם בגדר "כלל", והחילוקים שבישראל נתגלו בפועל ע"י בני יעקב, י"ב שבטים, שכנגד הי"ב אופנים וחילוקי עבודה שישנם בישראל²³.

ויש לומר, שחילוקי הדרגות שבעבודת השבטים, גילוי מקורם מיעקב, הוא באמצעות האמהות, רחל לאה (בלהה וזלפה), שבנו את בית ישראל²⁶ [וזהו בהתאם לההפרש בין חלק האב וחלק האם בולד הנולד, שמציאות הבן באה מטיפת האב²⁷, והתחלקות הולד לציורים פרטיים באה על ידי שהייתו תשעה חדשים בבטן האם²⁸].

ולכן מצינו שקריאת שמות השבטים, שכל שם יש לו פירוש וביאור שלו המורה על תכונתו הפרטית של בעל השם, היתה על ידי האמהות רחל ולאה דוקא, ולא על ידי יעקב, כמבואר במק"א²⁹.

ד. והנה אף שבפרטיות ישנם י"ב שבטים שהם י"ב דרכים ואופנים בעבודת ה', בכללות הרי הם נחלקים לשני אופני עבודה — צדיקים ובעלי תשובה [כידוע שעבודת התשובה אינה רק במי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אלא היא סדר מיוחד בעבודת ה', ושייכת גם בצדיקים³⁰]: עבודת הצדיקים היא בעולם הקדושה, בקיום התורה והמצוות, ואילו עבודת התשובה מורה על העבודה להפוך את הרע לטוב, ובכללות יותר, להעלות את החול לקודש.

וזהו החילוק בין עבודת בני לאה ועבודת בני רחל, וכמובן ממ"ש בזהר³¹ בטעם שעיקר יסוד המזבח הי' בחלקו של