162

ובזה גופא פליגי רש"י ותוס', מהו גדר שלימות הקבלה מרבו שצריך להיות כדי לעשותו ראוי להוראה (בשלימות²¹):

רש"י ס"ל שבעיקר נוגע שלימות כח בינתו²² של האדם, שיוכל להבין דבר מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא (והקבלה מרבו אינה אלא תנאי צדדי, שמעמידו על האמת וכו'), ולכן מספיק מ' שנה משנולד, דאם קיבל מרבו כל הדינים והוא בן ארבעים שאז כח בינתו הוא בשלימות יכולים לסמוך על הוראתו;

והתוס' ס"ל, שזה שצריך קבלה מרבו הוא מפני שמורה הוראה צריך לעמוד במקום רבו [וע"ד שמצינו דסמיכה צ"ל איש מפי איש עד משה רבינו²³, שא' מהטעמים בזה כי הם עומדים במקום משה ובית דינו²⁴ — הנה מעין זה היא גם ההוראה בזה"ז (משבטלה הסמיכה), שתוכנה וגדרה הוא, שהמוסמך הוא במקום המסמיך];

ולזה לא מספיק מה שהתלמיד מבין בכח בינתו בשלימותה (בגיל מ') את מה שקיבל מרבו, אלא צ"ל אצלו אותה ההבנה והדעת של רבו (שרק אז ה"ה עומד במקומו), ולכן אינו ראוי להוראה עד ארבעים שנה "משנה שהתחיל ללמוד", שאז עומד על סוף דעתו של רבו.

ועפ"ז מובן שמעיקרא לא קשה לרש"י ממחז"ל ד"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין" — כי לשיטת רש"י, בענין ההוראה נוגע רק שלימות בינת האדם עצמו (ולא העמידה על דעת רבו); וכן לא קשה לתוס' ממשנה "בן ארבעים לבינה", כי ודאי ששלימות כח הבינה של האדם הוא בגיל ארבעים (ופשוט שבלי תנאי זה אין ראויים להוראה²²), אלא שהתוס' ס"ל שנוסף על שלימות כח הבינה של התלמיד עצמו, צ"ל גם העמידה על דעת רבו כדי שיהי' ראוי להוראה, וכנ"ל.

ד. אלא שעדיין יל"ע בגופו של ענין, ששני מחז"ל הנ"ל ("בן מ' לבינה" ו"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד מ' שנה") מדברים אודות שני ענינים שונים —

מפורש במחזור וויטרי (עמ"ס אבות שם), וז"ל: "בן ארבעים לבינה, דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת גו' עד היום הזה והיא היתה שנה מ' ליצי"מ ולמ"ת. . לא הרגיש בו משה עד מ' שנה. . לא הספיקו ללמוד ולעמוד על דעתו של משה עד שנת מ'. . מיכן לתלמיד שאינו עומד על סוף דעתו של רבו מ' שנה" — הרי שמקשר מחז"ל ד"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד מ' שנה" (דהיינו מ' שנה של לימוד מפי רבו) עם דברי המשנה "בן מ' לבינה"²⁵.

[וכ"ה להדיא בפרש"י לאבות (מכת"י)²⁶ על המשנה הנ"ל ("בן ארבעים לבינה"):