44

היא"²⁹) שאפשר להפריד בין מציאות האדם הלומד והדברי תורה שלמד, שהרי הוא מציאות בפני עצמה שיש לו "רכוש" — אלא שיהי' מוכתר (מסובב) בדברי תורה באופן שהתורה תתאחד עם מציאותו.

משא"כ במ"ש בסוף הפרק "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו כו'" — אין כוונתו לזה שהתורה תהי' "כתר" שלו, אלא "לזכות" לענין נעלה בתורה גופא, ב"כתר התורה". ולכן משנה בלשונו, וכ' (א) "לזכות", (ב) "בכתר התורה" — שזה מורה שהוא זוכה לאיזה דבר, והדבר הוא "כתר התורה", כתר של התורה³⁰ [משא"כ לפנ"ז כ' (א) ולהיות מוכתר, (ב) בכתר תורה — שזה מדגיש הפעולה על האדם הלומד, שהתורה מכתירה אותו].

ד. ויש לומר, שכוונת הרמב"ם כאן ב"כתר התורה" היא — לעיקרה ומהותה של תורה (כמו "כתר" כפשוטו, שהוא דבר שלמעלה מהראש), היינו לא זה שהאדם מבין ומשיג התורה, אלא הדביקות בנותן התורה.

וכמבואר בארוכה בב"ח³¹, שעיקרו של עסק התורה הוא "שנהי' עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. . ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה³² ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה", ומבאר שם שזהו גם תוכן ברכת התורה, "להודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינה ית', והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהי' משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו כו'".

ועפ"ז מובן דיוק לשון הרמב"ם בהלכה זו "אין אדם למד רוב חכמתו. . ולא יאבד אפילו א' מהן. . אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" (ובטור ושו"ע³³ הקדימו "דברי חכמה" ל"תלמוד תורה") — שלכאורה "דברי חכמה" מאי שייכי הכא? הרי מדובר בחכמת התורה³⁴?

אלא שכוונת הרמב"ם ב"דברי חכמה" היא ללימוד ענינים של "פרדס" (המבוארים בד' פרקים הראשונים של ספר היד), הנקראים "דברי חכמה"³⁵ להיותם