108

מעמידה את המכפר בסכנת מות ודאית עד שצריך להביא קרבן תודה ע"ז! והטעם — שמרגיל א"ע וכו'].

ג. אלא שיש מקום לדון בשיטת הרמב"ם שהביא הך ד"ויו"ט הי' עושה כו" — דלכאורה הוא ספר הלכות ולא סיפור דברים²² [ואף שהכה"ג הי' נוהג עשיית יו"ט זה, כהך דארבעה צריכים להודות, אין זו הלכה²³].

ואף שבתחילת פרק זה²⁴ מקדים הרמב"ם "סדר כל המעשים שביום זה כך הוא", והיינו שבפרק זה לא בא להשמיענו הלכות עבודת יום הכפורים, אלא לספר "סדר כל המעשים", כפי שנעשו בפועל [שלכן חזר הרמב"ם ושנה כמה פרטים בפרק זה, אף שכבר כתבם בפרקים הקודמים, כיון שבו הוא מתאר "סדר כל המעשים"] — מ"מ, הרי מובן שכוונתו ב"סדר כל המעשים שביום זה" היא למעשים השייכים בתוכנם לעבודת יום זה; וע"פ הנ"ל בשיטת הרמב"ם [שנקט כהגירסא "על שיצא בשלום", והיינו דס"ל שעשיית היו"ט היתה (לא על שעבודתו נתקבלה כו', אלא) על יציאתו בשלום] הרי אין היו"ט שייך ל"המעשים שביום זה": לא מיבעי לפי הסברא (הנ"ל) שעשה את היו"ט רק למחר, הרי ודאי לא שייך לומר שהוא מ"המעשים שביום זה"; אלא אפילו את"ל שלהרמב"ם עשה היו"ט תיכף בלילה אחרי גמר עבודת היום — מ"מ, כיון שתוכנו הוא הודאה פרטית של הכה"ג ומנהגו, לא מתאים להכלילו ב"מעשים שביום זה"²⁵.

ואכן מודגש בלשון הרמב"ם, שהיו"ט לא הי' (רק) שמחה פרטית שלו. דהנה במשנה הלשון "ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב הי' עושה לאוהביו", ואילו הרמב"ם שינה בשתים: (א) נקט "וכל העם²⁶ מלוין אותו עד ביתו"²⁷, (ב) השמיט תיבת "לאוהביו". והיינו להשמיענו, שהיו"ט של הכה"ג (לא הי' שמחה פרטית שלו, שחגג עם אוהביו בלבד, אלא) הי' שייך ל"כל העם"²⁸ שליוו אותו עד ביתו (ולכן השמיט תיבת "לאוהביו"²⁹).

ועכצ"ל, שלדעת הרמב"ם, אף שהיו"ט הי' "על שיצא בשלום מן הקודש" [ולא על עצם עבודת יוהכ"פ], מ"מ שייך הוא להלכות עבודת יום הכפורים, ולכן השתתפו כל העם בהליווי והיו"ט שעשה, כיון שעבודתו ביוהכ"פ עושה הכה"ג בתור שלוחם ובא כוחם של כל ישראל³⁰.