12

ויש לבאר זה (בפנימיות הענינים), ע"פ דברי הזהר⁴⁹ בפירוש הכתוב⁵⁰ "ואברהם זקן בא בימים", ש"ימים" קאי על לבושי המצות (שעל ידי עשיית מצוה נברא לבוש שעל ידו תוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה בעוה"ב), ו"בא בימים" פירושו שכל ה"לבושים" של אברהם אבינו היו אצלו בשלימות, שלא הי' חסר אצלו אפילו לבושא חדא.

ומבואר בזה, שאין כוונת הזהר להוציא את הענין ד"ימים" מידי פשוטו, אלא שלבושי המצות שייכים גם ל"ימים" כפשוטם⁵¹. כי לכל יום ויום של ימי האדם יש "לבושים" השייכים ליום זה דוקא, וכדי להשיג לבושים אלו צריך שיום זה יהי' "ממולא" בעשיית מצוות.

[וי"ל שמטעם זה הזהיר הבעש"ט⁵² "לא יניח שום יום מעשיית מצוה", דהיינו, גם באם יוכל להשלים למחר מה שהחסיר היום באופן שלא יחסר ממספר הכולל של המצוות — מ"מ, כיון שחסר לו יומא חדא, חסר לו הלבוש השייך ליום זה דוקא]⁵³.

ועפ"ז יובן דיוק הלשון "הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום" — כי עיקר ההתחלקות בין שתי האכילות, שמשום כך יש להביא קרבן בפ"ע על כל אכילה ואכילה, היא מצד חילוק הימים, שהוא חילוק בה"לבוש".

כלומר: מצד ה"אור" ותוכן הפעולה — הרי הוא בשווה בשתי האכילות, ואין טעם כ"כ לחלק ביניהן שקרבן הראשון לא יוכל להיות עולה לו על האכילה השנית; אלא עיקר השאלה היא מפני חילוק הימים, דכיון שבכל יום משתנה ה"לבוש", ונמצא, שכל אכילת חלב שייכת לתיקון "לבוש" אחר, ולכן לכתחילה לכו"ע לא יביא של אמש על אכילת היום.

אמנם היות שסו"ס אין החילוק אלא ב"לבוש", אבל בנוגע להאור והתוכן הרי הוא שווה ממש בשתיהם — לכן ס"ל (לגירסא אחת), שבדיעבד, אם הביא — כפר.

(משיחת ש"פ עקב, כ"ף מנ"א, תשמ"ז)