217
כאן הי' צורך לבטל החלישות בענין זה שעל ידי (החילוקים ב)נדבת המשכן, ולזה היו צריכים להדגיש ההשתוות במלאכת המשכן (שנעשית בנדבות בני ישראל).
ו. הביאור בזה בפנימיות הענינים:
הטעם לזה שהיו שני אופני נתינות לתרומת המשכן — התרומות ש"הושוו בהם עניים ועשירים", ונדבת המשכן ש"לא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו" — כי זהו בהתאם לשני סוגי עבודות שבישראל44:
יש ענינים שבהם משתווים כל ישראל, ויש מה שכ"א מחולק מחבירו, ובכללות: מעשה המצות — ד"תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצות בבחי' מעשה"45, וכוונת המצות, אהבת ה' ויראתו כו', ד"כל חד וחד לפום שיעורא דילי'"46, "שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב"45.
אמנם תכלית הכוונה היא, להמשיך ענין האחדות גם ב"נדבת הלב" של בנ"י47, שיהי' נרגש, דלמרות החילוקים שישנם בזה בין אחד לחבירו, מ"מ כולם שווים לפניו ית'. וזה מרומז בזה שעשיית המשכן (עם הדברים שבאו בנדבת בני ישראל, "איש איש מה שנדבו לבו") — היתה באופן ד"לא נכר שוע לפני דל".
וזהו הטעם שענין זה מודגש דוקא באמירת משה לבני ישראל, ולא בציווי השם למשה — כי כל ענין זה הוא להמשיך ענין האחדות בדרגא זו שבה רואים החילוקים שבבני ישראל, ואין מקום להדגיש זה בציווי השם למשה. ועוד, בציווי השם למשה — עדיין הוא למעלה מחילוקים שבבני ישראל;
כשמשה מוסר ציווי השם לבני ישראל, ה"ז "מגיע" להדרגא שבה קיימים החילוקים בין איש לחבירו, ומשה ממשיך בהם ענין האחדות48, "לא נכר שוע לפני דל".
(משיחות ש"פ ויק"פ וש"פ צו תשכ"ט, ש"פ ויקהל תשמ"ו)
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.