111

כמ"ש בתורה¹³ "תשבות", ו"משביתה אחת למדו כמה שביתות" — כמה איסורי שבות שנתפרשו ע"י חכמים (כשם שמצבת ראשונה שנעשתה בידי שמים — נעשו כמה צבתות בידי אדם).

[וזהו גם ביאור השאלה והתשובה "צבתא קדמייתא מה הוות (ומתרץ) בירי' הוות" — דכן הוא גם בנמשל, באיסורי שבות, שיש קס"ד לומר³² שכל ענין ה"שבות" הוא רק מדרבנן (ובמשל — שגם צבת הראשונה נעשית בידי אדם³³), אבל המסקנא היא — "בירי' הוות", שיסוד ענין השבות הוא מן התורה, כנ"ל (סעיף ב) מהרמב"ם].

ועפ"ז מובן ג"כ, דגם באיסורי שבות דרבנן גופא ישנם שני סוגים: שבות שהיא דומה ל"שביתה אחת" והנ"ל, כלומר שבות שיש לה עיקר מן התורה (ועל ידה יכולים לבוא לידי איסור דאורייתא) — ושבות זו אין להתיר, ויש שבות שאינה דומה ל"שביתה אחת" שהיא ברי' בידי שמים, אלא היא כולה מדרבנן ("בידי אדם"), שאין לה עיקר מן התורה (ואין יכולים לבוא על ידה לידי איסור דאורייתא), ואזי "משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות"³⁴.

ו. והנה בכללות ענין השבת איתא במדרש³⁵ ששאל מין א' מר"ע, "אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות אל יוריד בה גשמים אל יצמיח בה עשב" והשיב לו ר"ע: "אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם הי' אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה. אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל העולם כולו", והיינו, שכללות ענין השבת הוא העדר ההוצאה מרשות לרשות³⁶. ואדרבא כללות ענין השבת הוא לגלות שכל העולם כולו הוא ברשותו של הקב"ה, ובמילא הכל רשות היחיד, ליחידו של העולם.

וזהו ג"כ כללות ענין העירובין — מלשון³⁷ לערב יחד, כלומר שעושים מכמה רשויות — רשות אחת, ובמילא מותרין לטלטל כו'.

וזהו גם כללות החידוש שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה — "יום שכולו שבת"³⁸ — שאז יקויים היעוד³⁹ "מחצתי ואני ארפא", כלומר, שיתבטלו כל המחיצות⁴⁰ המבדילות בין "רשות הרבים" ל"רשות היחיד", ויהי' העולם כולו — רשות היחיד, ליחידו של עולם.

(משיחות יו"ד שבט וט"ו בשבט תשמ"ג)