89
המגיע לבנ"י בלי שום טירחא (עכ"פ בלי הטירחא הנדרשת בלחם מן הארץ) — הנה עוד זאת, שזה גופא נתנו הקב"ה באופן של "דרך חיבה", למעט ככל האפשרי את טירחת בנ"י בהשגת מזון זה.
ונמצא, שגדר ענין המן הוא אחד עם ענין השבת — כי מן הוא הלחם המגיע לבנ"י באופן של שביתה ומנוחה ותענוג, ללא טירחא ויגיעה מצדם35.
ולכן, שלימות החיבה בנתינת המן היא בזה, שביחד עם נתינת המן, נתן הקב"ה לבנ"י את השבת, ובאופן ד"ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומיים"36 — היינו, שמזונם ניתן להם בשלימותו ביום הששי כדי שביום השבת תהי' להם מנוחה שלימה, ללא שום טורח ודאגה על מזונם של יום זה.
ה. ועפ"ז יובן המשך הכתובים37, דרק לאחרי סיפור ענין השבת ("וישבתו העם ביום השביעי") — אז "ויקראו גו' שמו מן",
כי שם זה מורה על ענין העונג בלתי מוגבל שבו, ש"הי' כ"א מישראל טועם כל מה שהי' רוצה"38 בלי הגבלה — שלכן אין לתארו בתואר מוגבל, ויש לקרותו רק "מן", "הכנת מזון"39 — והכרת ענין ה"עונג" שבמן באה לידי שלימותה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי";
והכתוב ממשיך להדגיש את גודל העונג שבמן — "וטעמו כצפיחית בדבש"40 (כי רק אז הרגישו העונג השלם41 שבמן);
ואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם", כי בה"משמרת לדורותיכם" נוגע לדעת שהמן ניתן באופן כזה שלא זו בלבד שבמשך ששת ימי החול היו רק טירחות הכי מועטות, אלא עוד זאת, שבבוא השבת הכין הקב"ה מזונם מע"ש, באופן שבשבת היתה אצלם שבי
הערות
- 35. ראה גם נחלת יעקב (הובא בשפ"ח) בראשית ב, ג.
- 36. פרשתנו טז, כט ובפרש"י.
- 37. בהבא לקמן — להעיר גם מצרור המור פרשתנו כאן.
- 38. שמו"ר פרשתנו (פכ"ה, ג)[ednref_15_*]. ועד"ז בבמדב"ר פ"ז, ד. וראה יומא עה, א. רש"י עה"ת בהעלותך יא, ה ד"ה את הקשואים. שם, ח ד"ה וטחנו.
- 39. ראה גם כלי יקר שבהערה 10.
- 40. וי"ל ד"כזרע גד לבן" הוא הטעם שאא"פ לקרותו בשם מלבד התואר הכללי "מן" (מלשון "הכנת מזון") — דמראה לבן מורה על פשיטות שלמעלה מצבע (ראה בארוכה בזה לקו"ש ח"ט ע' 17 ואילך. וש"נ), ו"כזרע גד" היינו כפרש"י "לענין העגול", שעגול מורה על דבר שאין לו תחילה וסוף (ראה בחיי תרומה כה, לא בסופו. לקו"ת ואתחנן ז, סע"ב. שה"ש א, ג).
- 41. ולהעיר מפרש"י טז, כב: ומ"א כו'. [edn_15_*] ) ולהעיר מדעת ר"א שם, ד"אף דבר לא הי' אומר בפיו אלא חושב בלבו מה שנפשו מתאוה כו'", דמשמע דמיד כש"חושב בלבו", "הי' טועם (באכילתו) מה שהי' מתאוה". שזהו עוד יותר מה"מהירות" שע"י "מטה אהרן" (קרח יז, כג. ועיין לקו"ת ס"פ קרח), שהיתה שהיית זמן (וכן הי' צ"ל הנחת המטה לפני ה'). וי"ל כי במציאותו של המן (למטה) כבר היו בפועל "כל מעדני עולם" (ל' הבמדב"ר שבפנים ההערה) ומחשבת האדם לא באה אלא לגלות טעם זה (משא"כ במטה אהרן שהי' צ"ל השפעה והמשכה מלמעלה, אלא שהיתה באופן של מהירות).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.