55

גת י"ד לאו חובה היא היינו ש"אינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השובע"). וא"כ גם לדעת רבנן כל עיקר הבאת החגיגה הוא רק הכשר להפסח (ולא רק מעשה אכילה שלה דליל ט"ו).

ועוד זאת: עצם ההסברה הנ"ל (בדעת רבנן) שאכילת החגיגה היא "מכשיר" לאכילת הפסח — אין בו טעם מספיק לכאורה שיחול עלי' גדר של פסח עד כ"כ שיהי' חיוב לאכלה צלי דוקא כמו הפסח עצמו. ועכצ"ל דזה שנאכל צלי הוא לא רק משום שיש על החגיגה שם "מכשיר" לפסח, אלא (כמ"ש הצל"ח כנ"ל) משום שהחגיגה עצמה נקראת בשם פסח ("וזבחת פסח").

ומכיון שגם לדעת חכמים גוף הקרבן נקרא בשם פסח — טעמא בעי, מדוע חלים עליו דיני הפסח רק לגבי צלי?

ג. ויש לומר הביאור בזה — בהקדם ביאור שיטת הרמב"ם בדין הסיבה:

בדין הסיבה בליל פסח כתב הרמב"ם²⁵ "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". ובסוף הלכה שלאח"ז²⁶, לאחרי שמבאר פרטי דיני הסיבה (מי חייב בהסיבה, ואופן ההסיבה), כ' "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו".

ועדיין צריך הסברה: מדוע מחלק הרמב"ם הענין לשתי הלכות נפרדות [הלכה אחת — "כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות (סתם) והוא מיסב דרך חירות", והלכה שני' — "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה כו' ושאר אכילתו כו'"] ובמילא גם מאריך — לכאורה הו"ל לקצר ולכתוב תיכף בהלכה הראשונה "לפיכך כשסועד בלילה הזה צריך להסב בשעת אכילת כזית מצה כו'" (וכיו"ב)?

ונתבאר בזה במקום אחר²⁷, שלפי שיטת הרמב"ם יש בהסיבה שני דינים: א) מצוה כללית בפ"ע, שהאדם צריך להראות בליל פסח הנהגה דרך חירות, ע"י אכילה ושתי' בהסיבה (ובזה אין נפק"מ באיזו אכילה ושתי' מדובר²⁸). ב) פרט ותנאי במצות אחרות (אכילת מצה וחיוב שתיית ד' כוסות) — שאחד מתנאי מצות (וחיובים) אלה הוא שצ"ל דרך הסיבה.

וזהו החילוק בין שתי ההלכות: בהלכה הראשונה — הבאה בהמשך להלכה שלפנ"ז ד"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' (וממשיך) לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך