ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לגי"ז תמוזשיחה א159

159

התענית ענינו הוא (בלשון הכתוב²³) "יום רצון לה'". ואף שזה נאמר (בעיקר) בתענית שהוא לתשובה וכפרה²⁴, משא"כ ד' הצומות, ובפרט ת"ב, ה"ה בגדר אבילות²⁵ על הצרות שאירעו בזמנים אלו — הרי כתב הרמב"ם²⁶ שגם צומות אלו הם "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר²⁷ והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'", דמזה מוכח שיש בתעניות אלו שני הענינים²⁸.

והיינו שהיותו "יום רצון" מתגלה על ידי הצום והנהגות התענית שביום זה, וכדאיתא בגמרא²⁹ "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני"³⁰.

[ובזה יש לבאר מש"נ בזכרי'³¹ והובא ברמב"ם³² להלכה, שלעתיד (לא רק שיבטלו כל הצומות, אלא עוד זאת, ש)ייהפכו (הצומות) לימים טובים וימי ששון ושמחה.

דלפי פשוטו צ"ע: ביטול הצומות לעת"ל מובן, דכיון שהצומות הם לזכר הצרות שאירעו לאבותינו, לכן, בהבטל זכרון הצרות (על ידי הגאולה) בטלים בדרך ממילא הצומות — אבל מדוע יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה³³? דלכאורה, לשמחה מה זו עושה?

אבל ע"פ הנ"ל מובן, כי עיקר התענית אינו העינוי שבו, כ"א זה שהוא "יום רצון לה'"³⁴, אלא שבזמן הגלות, כשעדיין לא בטלו חטאינו (שגרמו ל"גלינו מארצנו"), הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכו'; משא"כ לעתיד לבא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³⁵, אין מקום לעינוי (הגוף), אלא להוספה בעבודת ה' ועבודה זו ה"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה, שיהפכו לימים טובים]³⁶.

הערות

23. ישעי' נח, ה.
24. ראה תניא אגרת התשובה פ"ב.
25. ראה זכרי' ז, ג ואילך. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז. ובתויו"ט תענית פ"ד מ"א ד"ה במנחה שלדעת הרמב"ם "ד' צומות לא הוקבעו אלא לאבל". וראה רא"ש תענית סל"ב. ועוד.
26. הל' תעניות רפ"ה.
27. בחוקותי כו, מ.
28. וראה שו"ת חתם סופר או"ח סי' רח (ד"ה מ"מ וקראת), שלהרמב"ם "נקבעו על התשובה" (ולא כמו "שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא ע"ד האבל").
29. ברכות יז, א.
30. וראה אגה"ת שם.
31. ח, יט.
32. סוף הל' תעניות. וראה טור או"ח סו"ס תקפ.
33. ראה אוה"ת מסעי ס"ע א'שפד ואילך.
34. ועפ"ז מובן ג"כ בפשטות הא דאי' בגמ' (ר"ה יח, ריש ע"ב) בפי' הכתוב (זכרי' שם) "צום הרביעי וצום החמישי גו' יהי' גו' לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום כו'", דאיך קורא לאותו יום עצמו בשני שמות הפכיים, ואיך נהפך יום זה מההיפך אל ההיפך? אלא כי עצם תוכן היום הוא יום רצון, אלא שפעולתו וגילויו הוא בהתאם להזמן ומעשה האדם שבזמנים אלו (כבפנים), דבזמן שיש שלום ששון ושמחה אין שלום כו'. ע"ש בגמ'. וראה צדה לדרך (לר"מ בר"א בן זרח) מאמר חמישי כלל ראשון פ"א.
35. זכרי' יג, ב.
36. וי"ל שזה מוכח מזה גופא שלעתיד יהפכו ויהיו לששון ולשמחה, שזהו אמיתית תוכן ענין הצומות, שהרי לעת"ל, כל המצות תהיינה על מילואן ושלימותן (ראה רמב"ם הל' מלכים רפי"א), "כמצות רצונך". ועפ"ז יומתק גם זה שד' הצומות ה"מפורשים בקבלה", הביאם הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"ד) מהכתוב בזכרי' "צום הרביעי גו'" — שאינם מפורשים בו בתור יום צום כשלעצמם, אלא רק ש"צום הרביעי וגו' יהי'. . לששון גו'", היינו שהפסוק בא לומר (לא עצם הצום, כ"א זה ש)הצומות יהפכו לששון ולשמחה כו'.

מצוטט ב־1 עמודים

לקוטי שיחות 9 לקו"ש חל"ג ע' 159

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.