36

ונראה לומר, שבזה מדגיש הרמב"ם החידוש שבדין זה²⁷ לגבי הדינים דכבוד ס"ת שלפנ"ז (בפרק זה):

הענין דכבוד ס"ת (בפשטות) הוא החיוב שחל על (הנהגת) האדם ביחס לספר התורה: מכיון שס"ת יש בו קדושה וכו', ה"ז מחייבו להתנהג באופן של כבוד, לכבדו ולהדרו, ולא ירוק כנגד ס"ת כו'. וזהו תוכן הדינים לפנ"ז — פרטי דיני הכבוד ואופני הנהגה כלפי ס"ת.

משא"כ כאן אין המדובר ב"כובד ראש וכו'" "הנמשכים" מחיובי האדם בהנהגתו וגישתו לספר התורה, אלא אדרבה — ב"כובד ראש וכו'" שספר התורה מעורר ופועל בהגברא. דגם כאשר המדובר הוא בשעה (שאינו עומד להתעסק באיזה אופן שהוא בשייכות לס"ת, אלא) שהוא (סתם) "יושב לפני ס"ת", זה לבד צריך לפעול עליו ש"ישב בכובד ראש באימה ופחד".

ולכן מדייק הרמב"ם "כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד", ולא כ' בקיצור "וצריכים לישב לפני ס"ת בכובד ראש כו'" (וע"ד לשון הירושלמי הנ"ל "אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה") — כי אין כוונתו כאן להחיוב בהנהגת האדם לכבד התורה, אלא בנוגע לפעולת התורה בהאדם (ב"כל מי שיושב לפני ס"ת").

[ועפ"ז מובן גם המשך דברי הרמב"ם, שלאחרי דין זה ממשיך "ויכבדהו לפי כוחו כו' כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות כו'" — שקאי ג"כ בפעולת התורה על הגברא, שע"י התורה "גופו מכובד על הבריות", כדלקמן סעיף ח].

ד. ולכן הוזקק הרמב"ם להביא טעם חדש ומיוחד — "שהוא העד הנאמן כו'":

גם גבי תפילין הביא הרמב"ם (כנ"ל) ע"ד פעולת התפילין בהאדם המניחן — שעי"ז "הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק כו'", אבל שם אין צורך להביא ע"ז טעם מיוחד, מאחר שהמדובר הוא בשעה שהתפילין על האדם, שכאשר האדם מקיים מצות תפילין ומניחן על גופו, הרי מובן מאליו שקדושת התפילין הגדולה והחמורה פועלת על האדם המניח תפילין.

משא"כ גבי ס"ת שהרמב"ם מדייק לומר "כל היושב לפני ס"ת" — אף שאינו עוסק בתורה — הרי עליו לישב בכובד ראש כו', היינו, שהמצאו של ספר התורה לפני האדם צריך לפעול בו שישב "בכובד ראש באימה ופחד" — ובמה הוא כח פעולתו המיוחד הזה של ספר התורה?

ע"ז מבאר הרמב"ם כי ספר תורה "הוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והי' שם בך לעד".

והביאור בזה:

הרמב"ם מדייק כאן שס"ת "הוא העד הנאמן לכל באי עולם"²⁷ — ולכאורה, הרי מפשטות המשך הכתובים משמע, דמ"ש "והי' שם בך לעד", הכוונה שהס"ת הוא עדות בישראל, עדות והתראה לבנ"י על שמירת התורה והמצות²⁸.