225

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שייכת יותר לעיל, בתור טעם לאמירת יוסף לאחיו "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", מפני ש"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — ומדוע נאמרה הדגשה זו דוקא אח"כ (לאחר הפסקת "שלישי") בהמשך אחד עם "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"?

ד. ויש לומר הביאור בכל זה:

הטעם לזה שיוסף הוא הראשון מבני ישראל שירד מצרימה — וזה הי' סיבה והתחלה³⁵ לירידת כל ישראל למצרים — הוא מפני שהירידה למצרים שייכת לחידוש המיוחד שבעבודת יוסף:

מבואר בכ"מ³⁶ הטעם שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, כי התעסקות זו — שאין בה טירדא (יתירה) ונמצאים במצב של התבודדות מעניני העולם — לא הפריעה אותם מלהיות במצב של דביקות תמידית באלקות; אבל יוסף שונה בעבודתו מהאבות ושאר השבטים, שגם בהיותו עסוק בעניני העולם, הן בבית פוטיפר כאשר הפקידו "על ביתו וכל יש לו נתן בידו"³⁷, ועד"ז בבית הסוהר, שנתן בידו "את כל האסירים. . ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה"³⁸, וכ"ש כשנעשה משנה למלך וניהל כל עניני מצרים ("ועל פיך ישק כל עמי. . ובלעדיך לא ירים איש גו'"³⁹) — כל הטירדות העצומות הללו לא בלבלו אותו ולא הטרידוהו והי' בתכלית הדביקות באלקות.

ובזה יובן הטעם (הפנימי) שהתחלת ירידת בנ"י למצרים היתה על ידי ירידתו של יוסף, כי יוסף (בעבודתו שם) הוא שנתן כח בבני ישראל⁴⁰ להחזיק מעמד גם בהיותם בגלות, בארץ לא להם, במצרים.

וזו היתה כוונת יוסף באמרו לאחיו — "למחי' שלחני אלקים לפניכם. . וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", שירידתו למצרים היתה שליחות מאת הקב"ה, כדי "לפתוח את הצינור" ולתת כח לבני ישראל שיוכלו להחזיק מעמד בגלות, לחיות בחיים רוחניים, "ואתם הדבקים בה"א חיים", גם במצרים.

ובזה יובן ג"כ דיוק לשונו של יוסף "למחי' שלחני אלקים. . וישלחני אלקים. . ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים"⁴¹ — שם אלקים דוקא, מדת הדין והגבורה (ולא שם הוי', מדת הרחמים) — כי שליחות זו היא באופן של ירידה לגלות, מקום של העלם והסתר כו' [ובאופן שגרם צער ועגמת נפש ליוסף וליעקב וכו'] שלא ניכרין בו רחמיו של הקב"ה באופן גלוי — וגם במצב זה, פעל יוסף שירידתו שם תהי' "למחי'. . להחיות לכם לפליטה גדולה".

ה. אמנם ענין זה עדיין אינו תכלית שליחותו של יוסף למצרים — שהרי אין זו אלא תועלת ופעולה שלילית — הגנה