200

ולכאורה יש לדייק — מדוע כותב הרמב"ם ע"ד בחירה חפשית בסוף ספר המדע שכותב בו "כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה"¹⁶ (בהלכות תשובה)? והרי ענין הבחירה הוא (כלשון הרמב"ם¹⁷) "עיקר גדול. . והוא עמוד התורה והמצוה" — היינו שהוא "עיקר" ו"עמוד" של כל התומ"צ (וביניהם גם של תשובה)!

וי"ל, כי השייכות בין בחירה לתשובה היא בעצם מהותם. כלומר: זה שבחירה חפשית ה"ה "עיקר גדול" בכל התורה הוא בזה, שלולא ענין הבחירה לא יתכן ענין הציווי ולא הענין דשכר ועונש (כפי שביאר הרמב"ם שם¹⁸), אבל תתכן המעשה של מצוה; משא"כ תשובה, הרי בחירה חפשית שייכת לגוף עשיית התשובה, דאם אין האדם מרגיש את עצמו אשם במעשיו, הרי אין מקום לחרטה (מלאה) על מעשיו הלא טובים.

אבל יש לומר, שהרמב"ם מרמז בזה ענין עמוק יותר, כדלקמן.

ד. תשובה לאמיתתה היא כאשר האדם מתעורר מצ"ע לשוב אל ה', ולא מפני סיבה מבחוץ שהכריחה (או עכ"פ גרמה) שיעשה תשובה (כגון שעושה תשובה "מיראה" או "מכשלון כח"¹⁹), כי כיון שענין התשובה הוא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"²⁰, הרי אם הייתה סיבה חיצונית לתשובתו אין כאן "בטחון" גמור "שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ולכן מאריך הרמב"ם כאן אודות ענין בחירה חפשית, כי תשובה אמיתית באה רק מצד בחירתו החפשית של האדם ו"לא מיראה ולא מכשלון כח"¹⁹, לא מאיזה סיבה צדדית²¹.

וזהו דיוק לשון הרמב"ם, שלאחר שמאריך בב' פרקים (פרק הו) ע"ד בחירה חפשית של האדם כ' (ברפ"ז) "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כו'" — דמ"ש כאן דוקא לשון זה, הוא מפני שכוונתו היא לאופן התשובה שהתחיל לבאר (בפ"ה), שבאה אך ורק מבחירתו החפשית של האדם, ולכן "ישתדל אדם לעשות תשובה", כלומר ענין התשובה צ"ל תוצאה מהשתדלותו ורצונו של האדם מצ"ע, בחירתו החפשית לגמרי (כנ"ל), שהאדם מצ"ע מנער כפיו מחטאיו²², ופשיטא שאינו בא מחמת שהכריחו אותו (מלמעלה) לעשות תשובה²³.

ה. וזהו גם ההסבר בעניננו — אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו גו' על כן