199

[ויש לומר, שזהו ג"כ דיוק לשון הכתוב "ויען ראובן אותם לאמר"¹⁰, שכוונת ראובן בזה היתה לרמז שעליהם (על האחים) "לאמר" — להתוודות שחטאו בילד (וכאילו אמר: הלא אמרתי לכם אל תחטאו גו' ולא שמעתם גו', לכן עליכם "לאמר" ולהתוודות שחטאתם ולשוב בתשובה) — כי זה ש"באה. . הצרה הזאת" הוא בכדי שיתוודו על חטאם ויעשו תשובה על זה].

ולכן הוכרח להדגיש ש"שתי עבירות" בידם — לא רק "מדת האכזריות", אלא גם העובדא דמכירת יוסף ("אל תחטאו בילד. . וגם דמו הנה נדרש") — כדי שישובו גם על חטא זה.

אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו של ראובן — דאם כוונתו רק להודיע שחטאו בהנהגתם (שלכן עליהם להתוודות ולשוב) הול"ל בקיצור: "הלא חטאתם בילד וגם דמו גו'" וכיו"ב — ומהו טעם האריכות: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם", שנראה כאילו בא להוכיח להם את צדקתו, דעכשיו הרי רואים שהוא צדק בדבריו והם היו אלה שחטאו (שלא שמעו לדבריו)¹¹!

ותמוה ביותר: כיצד יתכן, אשר בשעה שאחיו אומרים: "אבל אשמים אנחנו וגו'" ומצדיקים עליהם את הדין — יבוא ראובן בטענה של הדגשת שבח עצמו לעומת חטא אחיו כו'?

ג. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

גם כוונת השבטים באמרם "אבל אשמים אנחנו גו'" היתה לא (רק) להצדיק עליהם את הדין (שהצרה הזאת באה עליהם בדין), אלא (בעיקר) אמירת תשובה¹² — וראובן, באמרו להם "הלא אמרתי גו' ולא שמעתם", התכוון לחדש ולבאר את אופן התשובה הרצוי' הנדרשת מהם¹³.

ויובן זה בהקדם דברי הרמב"ם בהל' תשובה, דלאחרי שמבאר בכמה פרקים פרטי עניני תשובה (החייבים בה, מהותה, אופנה, זמנה, דברים המעכבים בה וכו') ממשיך לאח"ז (בפ"ה) שכל מעשי האדם הם בבחירתו החפשית, ומתחיל "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", ומסיים (שם בה"ב) "וכיון שכן הוא ("שאין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע") נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב¹⁴. . מה יתאונן אדם חי וגו'. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו¹⁵ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'".