129

גשמית, אלא שהם השלימות דארץ ועניני עוה"ז; משא"כ תוכן השכר ד"הרכבתיך על במותי ארץ" היינו למעלה גם מהשלימות דעוה"ז (במתי ארץ), והוא התענוג "על ה'", הנאה מזיו השכינה, שהוא למעלה מגדרי ארץ ותענוגי עוה"ז, כפי שהאריך בהל' תשובה שם³¹.

ד. וע"פ הנ"ל יבואר היטב הטעם שפירש כאן הרמב"ם את הכתוב לפי פשוטו, ולא הביא דרשת רז"ל הנ"ל:

במס' שבת בא המאמר "כל המענג את השבת" בהמשך הסוגיא העוסקת (לא במעלת כללות הענין דשמירת שבת, אלא) במעלות בענינים פרטיים דשבת: "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול כו'", "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו", "כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כו' מוחלין לו", ועוד כיו"ב — ולכן הובאה שם דרשה דידן המבארת שכר מסויים ("נחלה בלי מצרים") על פרט מסויים בשבת ("המענג את השבת");

אבל הרמב"ם הביא כתוב זה בסיום וחותם כל הלכות שבת, כי כוונתו לענין כללי במצות שבת. ולכן נקט הרמב"ם במעשה הגברא (שעבורו מקבלים השכר) "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כו'" (ולא רק "המענג את השבת"), כיון שכוונתו לתוכן הכללי דשמירת שבת, לכל פרטי'. וכן סתם וכתב "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" (ולא נקט השכר ד"נותנין לו נחלה בלי מצרים") — כי כוונתו כאן (לא לשכר פרטי, אלא) להחידוש הכללי בשכר מצות שבת, לגבי שכר שאר כל המצות כולן, שעל ידי שמירת שבת מקבל האדם שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב.

ויש לומר, שלכן מדייק הרמב"ם "וכל השומר את השבת כו' ומכבדה ומענגה כפי כחו" (דלכאורה, היכן מרומז פרט זה בכתוב?): הטעם שמצות שבת מיוחדת מכל מצות התורה בזה ששכרה (האמיתי) הוא (גם) בעוה"ז, הוא מפני שעצם השבת (וקדושת שבת) הוי מעין עוה"ב³². והיינו, ששכר זה הוא בגדר תוצאה טבעית, שכאשר האדם מתאחד עם השבת, זוכה בדרך ממילא ל"מעין עולם הבא" בעוה"ז. ולכן מדייק הרמב"ם, ששכרו בעוה"ז תלוי בזה שהאדם "שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו", שבזה מודגש שיש אצל האדם שלימות קדושת שבת, הן מצד החפצא דשבת, שיש אצלו כל פרטי קיום מצות השבת, "שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה", והן מצד הגברא — שמכניס בזה כל חיי נפשו ("כפי כחו")³³, שאז השבת והאדם מתאחדים ביחוד גמור.

ה. בדרך זו יש לבאר גם המשך הענינים בהלכה זו ברמב"ם: